For Friday Night

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות ברכות פרק ז

א) מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ; ואלו הן: כשנכנסין לסעודה, הגדול שבכולן נוטל את ידיו תחילה, ואחר כך נכנסין, ויושבין מסובין. וגדול מסב בראש, ושני לו למטה ממנו; היו שלוש מיטות, גדול מסב בראש, ושני לו למעלה ממנו, ושלישי לו למטה ממנו.

ב) בעל הבית, מברך המוציא, ומשלים הברכה ואחר כך בוצע; והאורח, מברך ברכת המזון, כדי שיברך לבעל הבית. ואם היו כולן בעלי הבית, הגדול שבכולן בוצע, והוא מברך ברכת המזון.

ג) אין הבוצע רשאי לבצוע, עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חרבה. ואינו בוצע לא פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן; ובשבת, יש לו לבצוע פרוסה גדולה. ואינו בוצע, אלא ממקום שבשל יפה יפה.

ד) מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר שלמה; אם הייתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה. בשבתות ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן.

ה) הבוצע, נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד, נוטל בידו; ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אביל. והבוצע, הוא פושט ידיו תחילה ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך; ואין הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה, ויניחנו לפשוט ידו קודם לו -- הרשות בידו.

ו) שניים, ממתינין זה לזה בקערה; שלושה, אין ממתינין. גמרו מהן שניים, השלישי מפסיק עימהן; גמר אחד מהן, השניים אין מפסיקין לו, אלא אוכלין והולכין, עד שגומרין.

ז) אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה; ומפני זה אם בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ויענה העונה אמן בשעת הבליעה, יבוא לידי סכנה. ואין מסתכלין בפני האוכל, ולא במנתו, שלא לביישו.

ח) [ז] השמש העומד לפני המסובין, אינו אוכל עימהן; ודרך רחמנות היא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל, כדי ליישב דעתו. ואם נתנו לו יין, מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצונם.

ט) [ח] יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת ונכנס; דיבר עם חברו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס. אם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו, ואחר כך מחזיר פניו לאורחין; ולמה נוטל במקומו, שמא יאמרו לא נטל ידיו, מפני שאין שם אכילה.

י) [ט] אין מניחין בשר חי, על הפת; ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות; ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים, מפני שהן נמאסין. ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים, בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסין. ואין נוטלין ידיים ביין, בין חי בין מזוג. וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין, דרך ביזוי ובעיטה.

יא) [י] אסור לאורחין ליטול כלום ממה שלפניהם, וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית -- שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלין אותו והולכין. לא ישלח אדם לחברו חבית יין, ושמן צף על פיה -- שמא ישלח לו אדם חבית שכולה שמן וידמה שהוא יין, ושמן הוא שעל פניה בלבד, ויזמן אורחים, ויתבייש. וכן כל כיוצא בדברים אלו, המביאין לידי בושה לבעל הסעודה -- אסורין.

יב) [יא] גמרו מלאכול, מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו; ואחר כך, נוטלין את ידיהן: שמא יישארו שם פירורין שיש בהן כזית, שאסור להלך עליהן ולרחוץ עליהן; אבל פירורין שאין בהן כזית, מותר לאבדן ביד.

יג) [יב] הביאו להם מים לנטילה, כל שמברך ברכת המזון, הוא נוטל ידיו תחילה -- כדי שלא יישב הגדול וידיו מזוהמות, עד שייטול אחר. ושאר הסועדין, נוטלין ידן בסוף, זה אחר זה; ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידיים מזוהמות, ולא בדרכים, ולא בגשרים -- אלא בפתח הראוי למזוזה, ובשעת כניסה.

יד) [יג] גמרו ליטול ידיהן, וניגבו ידיהן, ובירכו ברכת המזון, והביאו את המוגמר -- הגדול שבירך ברכת המזון, הוא מברך על המוגמר; וכולן עונין אמן.

טו) [יד] אם היה שם יין, מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים. ואוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק.

טז) [טו] אף על פי שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, ולשטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין, וישתו.

---

הלכות ברכות פרק ח

א) כל פירות האילן -- מברכין עליהן בתחילה, בורא פרי העץ; ובסוף, בורא נפשות רבות: חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והן ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים -- שהוא מברך עליהן בסוף, ברכה אחת מעין שלוש. ועל פירות הארץ והירקות -- מברכין עליהן בתחילה, בורא פרי האדמה; ולבסוף, בורא נפשות רבות. ודברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן -- בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות; והשותה מים שלא לרוות צמאו, אינו טעון ברכה לא לפניו, ולא לאחריו.

ב) הסוחט פירות והוציא מהן משקין -- מברך עליהן בתחילה, שהכול; ולבסוף, בורא נפשות: חוץ מן הענבים והזיתים -- שעל היין, הוא מברך בתחילה בורא פרי הגפן, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. ועל השמן, הוא מברך בתחילה בורא פרי העץ -- במה דברים אמורים, שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן, שהרי נהנה בשתייתו; אבל אם שתה השמן לבדו, או שלא היה חושש בגרונו, מברך עליו שהכול, שהרי לא נהנה בטעם השמן.

ג) פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים, אם בישלן או שלקן, מברך עליהן בתחילה, שהכול; ולבסוף, בורא נפשות. וירקות שדרכן להיאכל שלוקין כגון כרוב ולפת, אם אכלן חיין, מברך עליהן בתחילה, שהכול. ודברים שדרכן להיאכל חיין ומבושלין, אכלן בין חיין בין מבושלין, מברך עליהן בתחילה, ברכה הראויה להן: אם היו פירות עץ, מברך בורא פרי העץ; ואם היו פירות האדמה או ירקות, מברך בורא פרי האדמה.

ד) ירקות שדרכן להישלק ששלקן, מברך על מי שלק שלהן, בורא פרי האדמה -- והוא, ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות, במקום שדרכן לשתותן. דבש תמרים, מברכין עליו תחילה שהכול; אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן, ועשיין כמו עיסה, מברך עליהן תחילה בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש.

ה) הקנים המתוקים שסוחטין אותן, ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח -- כל הגאונים אמרו, שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו, בורא פרי העץ; וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים, מברך בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכול: שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור, גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור -- ומברכין עליו, שהכול.

ו) הקור, והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן, מברך עליו בתחילה, שהכול. קפרס של צלף, מברך עליו בורא פרי האדמה, מפני שאינו פרי; והאבייונות של צלף, הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים, מברך עליהן, בורא פרי העץ.

ז) הפלפלין והזנגביל, בזמן שהן רטובין, מברך עליהן תחילה בורא פרי האדמה; אבל יבשין, אין טעונין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן -- מפני שהן תבלין, ואינן אוכל. וכן אוכלין שאין ראויין לאכילה, ומשקין שאינן ראויין לשתייה, אינן טעונין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן.

ח) הפת שעיפשה, והיין שהקריס, ותבשיל שעברה צורתו, והנובלות שהן פגין, והשיכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין, והפטרייות -- על כולן מברך תחילה, שהכול. וכל שמברכין לפניו שהכול, מברכין לאחריו, בורא נפשות על כל מה שברא, חי העולמים. וכל הטעון ברכה לאחריו, טעון ברכה לפניו.

ט) שמרים שנתן עליהם שלושה מים, והוציא ארבעה, מברך עליהן בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג הוא; הוציא פחות מארבעה, אף על פי שיש בהן טעם יין, מברך עליהן תחילה, שהכול.

י) בירך על פירות האילן, בורא פרי האדמה, יצא; ועל פירות הארץ, בורא פרי העץ, לא יצא. ועל הכול, אם בירך שהכול, יצא -- ואפילו על הפת, ועל היין.

יא) לקח כוס של שיכר בידו, והתחיל הברכה על מנת לומר שהכול, וטעה ואמר בורא פרי הגפן -- אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה, וטעה ואמר בורא פרי העץ -- אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן, ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא לחם -- יצא: מפני שבשעה שהזכיר השם והמלכות, שהן עיקר הברכה, לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין; והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות, אף על פי שטעה בסופה, יצא, ואין מחזירין אותו.

יב) כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך, אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה -- אם היו משקין, בולען ומברך בסוף; ואם היו פירות שאם זרקן יימאסו כגון תותים וענבים, מסלקן לצד אחד ומברך, ואחר כך בולען; ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים, פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי, ואחר כך אוכל.

יג) היו לפניו מינין הרבה, אם היו ברכותיהן שוות, מברך על איזה מהן שירצה, ופוטר את השאר; ואם אין ברכותיהן שוות, מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מין שירצה להקדים, מקדים. ואם אינו רוצה בזה יותר מזה, אם יש ביניהן אחד משבעת המינין, עליו הוא מברך תחילה; וכל הקודם בפסוק, קודם לברכה: והשבעה הן האמורין בפסוק זה "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן, ודבש" (דברים ח,ח), ודבש זה הן התמרים; והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ.

יד) ברכה אחת שהיא מעין שלוש של חמשת המינין של פירות, ושל יין, היא של מיני הדגן: אלא שעל הפירות, הוא אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה...; ועל היין, הוא אומר על הגפן ועל פרי הגפן. וחותם בשתיהן, על הארץ ועל הפירות; ואם היה בארץ ישראל, חותם על הארץ ועל פירותיה. ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלוש, קודם חתימה, כי אל טוב ומטיב אתה, שהוא מעין ברכה רביעית; ויש מי שאומר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון, בלבד.

טו) שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת מיני דגן, מברך באחרונה ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה, ועל הגפן ועל פרי הגפן, ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה...; וחותם ברוך אתה ה', על הארץ, ועל המחיה, ועל הפירות.

טז) אבל אם אכל בשר ושתה יין, מברך בסוף על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. אכל תאנים או ענבים, ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן, מברך בסוף ברכה אחת מעין שלוש, והיא כוללת הכול, מפני שכולן פירות העץ הן. וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות ברכות פרק ט

א) כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה, קודם ברכה -- כך אסור לו להריח ריח טוב, קודם ברכה. וכיצד מברך על ריח טוב, אם היה זה שיש לו הריח עץ או מין עץ, מברך עליו בורא עצי בשמים; ואם היה עשב או מין עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם היה לא מעץ ולא מאדמה, כגון המור שהוא מן החיה, מברך בורא מיני בשמים; ואם היה פרי הראוי לאכילה, כגון אתרוג ותפוח, מברך שנתן ריח טוב בפירות. ועל הכול, אם אמר בורא מיני בשמים, יצא.

ב) אין מברכין על המוגמר, עד שתעלה תמורתו. וכיצד מברכין עליו, אם היה זה הנשרף שנתן ריח מעץ, מברכין בורא עצי בשמים; ואם היה עשב, מברכין עשבי בשמים; ואם היה ממין חיה וכיוצא בה, מברכין בורא מיני בשמים.

ג) שמן של אפרסמון וכיוצא בו, מברך עליו בורא שמן ערב; אבל שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים. שמן שבשמו כעין שמן המשחה, מברך עליו בורא מיני בשמים. הביאו לפניו שמן והדס, מברך על ההדס ופוטר את השמן, מפני שברכה אחת לשתיהן, והוא עצי בשמים.

ד) היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב, אין ברכת אחד מהן פוטרת את חברו; אלא מברך על זה לעצמו, ועל זה לעצמו. הביאו לפניו יין ושמן, אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו, וטחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל.

ה) דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה, מברך עליו בורא מיני בשמים; בושם שעירבו הרוכל ממינין הרבה, מברך עליו בורא מיני בשמים. נכנס לחנותו של בשם שיש בה מינין הרבה, מברך בורא מיני בשמים. אם ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת; נכנס ויצא נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם.

ו) השושנה וחלפי הים, מברכין עליהן בורא עצי בשמים. נרגיס של גינה, בורא עצי בשמים; ושל שדה, בורא עשבי בשמים. הורד, ומי הורד, והלבונה, והמצטכי, וכיוצא בהן -- בורא עצי בשמים.

ז) שלושה מיני ריח טוב, אין מברכין עליהן; ואלו הן -- ריח טוב שאסור להריח בו, וריח טוב שעשוי להעביר ריח רע, וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה.

ח) כיצד, בשמים של עבודה זרה, ובשמים שעל ערווה מן העריות -- אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן. בשמים של מתים, ובשמים של בית הכיסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמה -- אין מברכין עליהן, לפי שנעשו להעביר ריח רע. מוגמר שמגמרין בו את הכלים, ואת הבגדים -- אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר. וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים, אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם, אלא ריח בלא עיקר.

ט) בשמים של מסיבה של גויים, אין מברכין עליהן, שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב, אם רוב העיר גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך: נתערב ריח שמברכין עליו, בריח שאין מברכין עליו -- הולכין אחרי הרוב.