For Friday Night

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות לוה ומלוה פרק כה

א) המלוה את חבירו ואחר שהלוהו אמר לו אחד אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו ואמר לו הנח ואני ערב אין הערב חייב כלום, ואפילו אמר אני ערב בפני בית דין, אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה כל אלו הפנים בין בפני בית דין בין בינו לבין המלוה נתשעבד.

ב) אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב נתשעבד הערב ואינו צריך קנין, וכן אם בית דין עשו אותו ערב נשתעבד אף על פי שלא קנו מידו, כגון שהיו בית דין רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין באותה הנייה שעבד עצמו.

ג) המלוה את חבירו על ידי ערב אף על פי שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחלה אלא תובע את הלוה תחלה אם לא נתן לו חוזר אצל הערב ונפרע ממנו, במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב כלל אלא מן הלוה, היה הלוה אלם ואין בית דין יכולין להוציא מידו או שלא בא לדין הרי זה נפרע מן הערב תחלה ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה אם יכול להוציאו מידו יוציא או ישמתוהו בית דין עד שיתן לו.

ד) התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן אף על פי שיש נכסים ללוה.

ה) איזהו ערב ואיזהו קבלן אמר לו תן לו ואני נותן לך זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחלה אף על פי שלא פירש ולא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן, תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני ערב, כולן לשון ערבנות הן ואינו תובעו תחלה ולא נפרע ממנו במקום שיש נכסים ללוה עד שיפרש ויאמר ממי שארצה אפרע.

ו) ערב של כתובה אף על פי שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון, ואם היה האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב, וקבלן של כתובה חייב.

ז) ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא, ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה שיתבענו לשמעון הרי זה חייב וכזה הורו רבותי.

ח) וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא, כיצד כגון שאמר לו תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה, שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד.

ט) שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד, וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה לזה אף על פי שלא פירש.

י) שנים שערבו לאחד כשיבוא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאי זה מהן שירצה, ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב.

יא) ואחד שערב לשנים כשיפרע למלוה יודיעו על חוב איזה משניהם פורע כדי שיחזור עליו.

יב) האומר לחבירו ערוב לפלוני כך וכך ואני ערב לך הרי זה כמי שאמר לו הלוהו ואני ערב, וכשם שנשתעבד הערב למלוה כך נשתעבד ערב לערב ראשון, ודין הערב עם המלוה ודין ערב ראשון עם השני דין אחד הוא.

יג) מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן תן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוה מאה אלף נשתעבד הערב בכל, ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין.

יד) מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה לא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניחהו כל זמן שתתבענו אביאנו לך וקנו מידו על זה אם לא יביא זה הלוה יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם, ויש מי שהורה שאפילו התנה ואמר אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד ולזה דעתי נוטה.

---

הלכות לוה ומלוה פרק כו

א) המלוה את חבירו בשטר ואחר שהעידו העדים בשטר בא ערב וערב את הלוה אף על פי שקנו מידו ונשתעבד לשלם כמו שביארנו כשיבא המלוה להפרע מנכסי הערב הזה אינו טורף מנכסים משועבדים, היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אם כתבו פלוני ערב שהרי אינו מעורב עם הלוה במלוה אינו גובה ממנו מן המשועבדים אבל אם כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב שהרי ערבו לוה עם ערב בשטר וקנו מידו של ערב ואחר כך חתמו עדים בשטר הרי זה נפרע מנכסי ערב המשועבדים.

ב) מלוה שתבע את הלוה ולא מצא לו נכסים אינו יכול להפרע מן הערב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב הערב לשלם לא יהיה כח זה פחות מן הלוה עצמו וכזה הורו המורים, ואם התנה עמו הכל לפי התנאי.

ג) מלוה שבא לתבוע את הלוה ולא מצא לו נכסים אינו יכול לדחותו ולומר לך אצל הקבלן הרי יש לך לתבוע אותו תחלה אלא תובע כל מי שרצה תחלה, ואם נשא הקבלן המעות מיד המלוה ונתנו ביד הלוה אין למלוה ביד הלוה כלום, היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך אליו או שמת הלוה והניח יתומים קטנים שאין בית דין נזקקין לנכסיהן הרי זה תובע את הערב תחלה שהרי אין הלוה מצוי.

ד) מלוה שתבע את הלוה ומצאו שהוא עני אינו יכול להפרע מן הערב עד שישבע הלוה בתקנת אחרונים שאין לו כלום שמא יעשו קנוניא על נכסיו של ערב.

ה) מי שהיה ערב לחבירו במלוה על פה ובא המלוה לתבוע את הערב והרי הלוה במדינת הים, אומר לו הערב הבא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך.

ו) ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אף על פי שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל, במה דברים אמורים כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם, אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום, וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו, מת הלוה וקידם הערב ופרע החוב קודם שיודיע את היורשים אם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון שהודה בו קודם או שנדוהו ומת בנדויו או שלא הגיע זמן המלוה להגבות הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע, היה המלוה גוי אין היורשין חייבין לשלם שמא אביהן נתן ליד הערב כל החוב שהיה עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע היתומים, אבל אם הודיען שהגוי תובע אותו והרי הוא נותן חייבין לשלם.

ז) כל ערב שבא ליטול מה שפרע בין שבא להפרע מיורשי לוה בין מלוה עצמו הרי זה צריך להביא ראיה שפרע ואין מציאת שטר החוב שעליו ביד הערב ראיה שמא נפל השטר מיד המלוה ולא פרע זה כלום.

ח) האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר לא ערבתי, או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן והוא אומר מדעתך ערבת או לא ערבת כלל, או שאמר הערב פרעתי המלוה בפניך והלה אומר לא פרעת, או שאמר לו כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת, או שאמר המלוה ערבת לי מאתים והוא אומר לא ערבתי אלא מנה, מכל אלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחבירו עליו הראיה, או ישבע הנתבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר כל טענת הממון.

ט) עבד או אשת איש שלוו או שערבו את אחרים ונתחייבו לשלם, כשישתחרר העבד ותתגרש האשה או תתאלמן ישלמו.

י) קטן שלוה חייב לשלם כשיגדיל ואין כותבין עליו שטר אלא הרי היא מלוה על פה אף על פי שקנו מידו שאין קנין מיד הקטן כלום.

יא) קטן שערב את אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום אף כשיגדיל וזה שנתן את מעותיו על פי הקטן אבד את מעותיו שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו ולא בערבנות ולא בכל כיוצא בזה ודין אמת הוא וכן ראוי לדון.

יב) האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת, ואם היתה מלוה על פה אינה משלמת עד שתתגרש או שתתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח הוא כמו שביארנו בכמה מקומות, ואם היו אותן מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו אותן למלוה.

---

הלכות לוה ומלוה פרק כז

א) שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו הרי הוא כשר וגובין בו מן המשועבדין, אבל כל השטרות שחותמיהן גויים הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום, וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד, ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו הרי הן כחרס, וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים, והורו רבותי שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולין ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם ואין אני מודה בזה, אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של גויים נותנו לשני גויים זה שלא בפני זה וקורין לו שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים.

ב) שטר שעדיו גויים שמסרו הלוה ליד המלוה או המוכר ליד הלוקח בפני שני עדים מישראל אף על פי שאינו עשוי בערכאות של גויים ואין בו כל הדברים שמנינו הרי זה גובה מבני חורין, והוא שיהיו העדים שמסר בפניהם יודעין לקרותו וקראוהו בשמסרו בפניהן ויהיה כתיקון שטר ישראל שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, ולמה לא יגבה בו מן המשועבדים מפני שאין לו קול.

ג) תיקון שטרי ישראל כך הוא כל השטרות כולן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה לפי שאין למדין משיטה אחרונה שמא היו העדים מרוחקין מגופו של שטר בכדי השיטה ובא זה המזייף וכתב באותו הריוח שיטה זו.

ד) עדים שהיו מרוחקין מן הכתב שתי שיטין פסול פחות מכאן כשר, שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים, ושתי שיטין אלו הן ואוירן כגון למד על כף, היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שתי שיטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או קרובים הרי זה כשר שהרי אינו יכול להזדייף, ואם מלאהו בשריטה של דיו פסול שמא העדים על השריטות חתמו ולא על גופו של שטר, היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר.

ה) היה השטר בשיטה זו והעדים בשיטה שניה פסול שמא אלו העדים היו מרוחקין מן השטר כשר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה השיטה ונמצאו כל אלו העדים חתומים עליה, וכן אם היה השטר ושני עדים בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה ואמר אני נתכוונתי לרבות העדים אין מקיימין שטר זה מעדים של מטה בשיטה שניה אלא מעדים של מעלה, שמא בשיטה שהיתה בין העדים של מטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו.

ו) קיום בית דין צריך שיהיה סמוך לכתב ידי עדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד הכתב, ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת פסול שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותה שיטה שטר ושני עדיו, ונמצא הקיום על שטר מזוייף.

ז) הרחיק את הקיום מן השטר יתר על שתי שיטין ומלא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לבית דין שיקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר.

ח) כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהן בסוף השטר ויאמר אות פלונית או מלה פלונית או שיטה פלונית על מחק או תלויה והכל קיים, ואם היה המחק במקום שריר וקיים ובשיעור שריר וקיים אף על פי שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים.

ט) שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה מי שנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, ואם תאמר שמא נמחק שתי פעמים מקום העדים ואחר שכתב השטר חוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הוא ועדיו כולו שוה מפני שנמחק הכל שתי פעמים כבר תקנו חכמים שלא יהיו העדים חותמין על שטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם.

י) שטר הבא הוא ועדיו על המחק והקיום מלמטה על הנייר אין מקיימין אותו מעדי הקיום אלא מעדים שלמעלה שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר ועדיו על המחק.

יא) שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזדייף ונמצא הוא ועדיו על המחק, ואם כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יזייף.

יב) שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול, ואפילו כתבו העדים אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק, מפני שהוא מוחק אותו פעם שנייה וכותב כל מה שירצה וכיון שכולו נמחק שתי פעמים אינו ניכר, שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום הנמחק שתי פעמים היה ניכר, ומתקון השטרות להתבונן בשטר בואוין וזיינין שלו שלא יהו דחוקין בין התיבות שמא זייף והוסיף זו, ולא יהיו מרוחקין שמא מחק אות אחת כגון הא או חית והניח רגלה האחת מקום ואו וכל כיוצא בזה מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב.

יג) משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויחזיר השלש לשלשים והעשר עשרים, ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבור בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע השיטה.

יד) שטר שכתבו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון, ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם לפי שאין האחד תלוי בחבירו שאם היה כתוב בו מאה שהן מאתים או מאתים שהן מאה היה נוטל מאה, אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון הלך אחר אחרון, היה בו מלמעלה שם ולמטה שם קרוב לו הלך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון כגון היה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא השם העליון, אבל לא ילמוד תחתון מעליון בשתי אותיות.

טו) כתוב בו מלמעלה ספל ומלמטה קפל הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מן הספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשית סמך ואינו גובה אלא במדת קפל הקטנה וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה, מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז אחד או שש מאות אסתירא וזוז, אמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז שיד בעל השטר על התחתונה, אם כן למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז לפי שהפרוטות כולל אותן הסופר זוזין ואחר כך כותבין וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע על פיו עושין.

טז) שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי או שכתוב בו מאה מעי אסתירא הלך אחר פחות שבלשונות ואינו נוטל אלא אסתירא אחת שיד בעל השטר על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק, לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן, ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה.

יז) כתב בו מטבע זהב אין פחות מדינר זהב, זהב דינרין או דינרין זהב אין פחות משוה שני דינרין של זהב, זהב בדינרין אין פחות משוה שני דינרין של כסף מן הזהב, וכן כל כיוצא בזה.