For Friday Night

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות פרה אדומה פרק יא

א) כיצד מטהרין טמא מת במי נידה, לוקח אדם טהור שלושה קלחין של איזוב, ואוגדן אגודה אחת, ובכל בד ובד גבעול אחד. וטובל ראשי גבעולין במי נידה שבכלי, ומתכוון ומזה על האדם או על הכלים, ביום השלישי וביום השביעי, אחר שתנץ החמה; ואם הזה משעלה עמוד השחר, כשר. ואחר שיזה עליו ביום השביעי, טובל ביום; ומעריב שמשו, והרי הוא טהור לערב.

ב) טבל את האיזוב בלילה, והזה ביום, או שטבל את האיזוב ביום, והזה בלילה -- הזיתו פסולה. והמים מטמאין משום מי חטאת, כמו שיתבאר, עד שתהיה טבילת האיזוב במים והזיתו ממנו ביום השלישי וביום השביעי, אחר שתנץ החמה; ואם עבר ועשה משעלה עמוד השחר -- כשר, כמו שביארנו.

ג) [ב] מי שנטמא במת, ושהה כמה ימים בלא הזיה -- כשיבוא להזות, מונה בפנינו שלושה ימים; ומזין עליו בשלישי ובשביעי, וטובל בשביעי ומעריב שמשו.

ד) במה דברים אמורים, בעם הארץ שבא להזות, שאפילו אמר היום שלישי שלי, אינו נאמן -- שמא היום נטמא; לפיכך צריך למנות בפנינו. אבל חבר שבא להזות, מזין עליו או על כליו מיד.

ה) מי שהוזה עליו בשלישי, ולא הוזה עליו בשביעי, ושהה כמה ימים -- טובל בכל עת שירצה אחר השביעי, בין ביום בין בלילה, ומזין עליו ביום, בין קודם טבילה בין אחר טבילה: אפילו טבל בליל תשיעי, או בליל עשירי -- מזין עליו למחר, אחר הנץ.

ו) [ג] כל הטמאין מקבלין הזיה. כיצד, זבים וזבות נידות ויולדות שנטמאו במת -- מזין עליהן בשלישי ושביעי, והרי הן טהורין מטומאת מת: ואף על פי שהן טמאין טומאה אחרת, שנאמר "והזה הטהור על הטמא" (במדבר יט,יט) -- הנה למדת שהזיה מועלת לו, אף על פי שהוא טמא.

ז) וכן הערל מקבל הזיה. כיצד, ערל שנטמא במת, והזה עליו שלישי ושביעי -- הרי זה טהור מטומאת מת; וכשיימול -- טובל, ואוכל בקודשים לערב.

ח) [ד] מצות איזוב שלושה קלחין, ובכל קלח וקלח גבעול אחד; נמצאו שלושה גבעולין, ושייריו שניים, או אם לקח שניים בתחילה, ואגדן -- כשר. נתפרדו הגבעולין ונשרו העלין, אפילו לא נשאר מכל גבעול מהם אלא כל שהוא -- כשר; ושיירי האיזוב, כל שהוא.

ט) קלח שיש בו שלושה בדין -- מפסקן, ואחר כך אוגד שלושתן: שמצותו להיות אגודה, אף על פי שלא נתפרש בתורה שיהיה אגודה. פיסקו ולא אגדו, או שאגדו ולא פיסקו, או שלא פיסקו ולא אגדו, והזה בו -- כשר.

י) האיזוב הקצר -- אוגדו בחוט על הכוש וכיוצא בו, וטובל במים ומעלה, ואוחז באיזוב ומזה; נסתפק לו אם מן החוט הזה, או מן הכוש, או מן הגבעול -- הזיתו פסולה.

יא) [ה] אין מזין לא ביונקות האיזוב, ולא בתמרות, אלא בגבעולין. אלו הן היונקות, גבעולין שלא גמלו; ומי שהוזה עליו ביונקות, ונכנס למקדש -- פטור. ומאימתיי מזין באיזוב, משינץ. ואיזוב שהוזה בו מי נידה, כשר לטהר בו את המצורע.

יב) כל איזוב שיש לו שם לווי, פסול; והאיזוב שקוראין אותו איזוב בייחוד -- הוא הכשר, והוא האיזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. אבל זה שקוראין אותו איזוביון, ואיזוב כחלית, ואיזוב מדברי, ואיזוב רומי -- פסול.

יג) [ו] איזוב של אשרה, ושל עיר הנדחת, ושל עבודה זרה, ושל תרומה טמאה -- פסול. של תרומה טהורה, לא יזה; ואם הזה, כשר.

יד) [ז] איזוב שלקטו לעצים, ונפלו עליו משקין -- מנגבו, והוא כשר להזיה. לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין -- אף על פי שניגבו, פסול: שהרי נטמא להזיה -- שכל המשקין וכל האוכלין וכל הכלים, הרי הם כטמאין לעניין חטאת כמו שביארנו. לקטו לחטאת, הרי זה כנלקט לעצים; ואם נפלו עליו משקין, מנגבו ומזה בו.

---

הלכות פרה אדומה פרק יב

א) אדם שנטמא במת, והזה עליו -- כיון שנגע כל שהוא ממי הנידה, בכל מקום מעור בשרו של טמא -- עלתה לו הזיה: אפילו נפלה ההזיה על ראש אצבעו, או על ראש שפתו. אבל אם נגעה בלשונו, אינה כלום: אף על פי שהלשון כאברים שבגלוי לעניין טומאה, כמו שביארנו, אינו כאברים שבגלוי, לעניין הזיה וטבילה.

ב) וכן כלי שנטמא במת, והזה עליו -- כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהוא ממי הנידה, עלתה לו הזיה. [ב] שני כלים או שני בני אדם, שנתכוון להזות על שניהן כאחד, והזה על אחד מהן, ונטפו המים מעל הראשון על השני -- הרי השני בטומאתו: עד שייפלו עליו המים מהזית המזה, לא מן התמצית.

ג) הזה על שני כלים, ונסתפק לו אם הזה על שניהן כאחד, או מחברו נמצה עליו -- הזיתו פסולה. [ג] מחט שהיא נתונה על החרס, והזה עליה, ספק על המחט הזה, ספק מן החרס נמצה עליה -- הזיתו פסולה.

ד) כלים המפוצלין שהן מחוברין זה לזה במסמרין, כגון מספורת של פרקין ואזמיל של רהיטני וכיוצא בהן -- בשעת מלאכה, חיבור לטומאה ולהזיה; שלא בשעת מלאכה, אינו חיבור לא לטומאה ולא להזיה.

ה) כיצד הן חיבור לטומאה ולהזיה, שאם נטמא אחד מהן בשעת מלאכה, נטמא השני; ואם הזה על אחד מהן בשעת מלאכה -- עלתה לשניהן הזיה, וכאילו הן גוף אחד. וכיצד אינן חיבור לטומאה ולהזיה, שאם נטמא אחד מהם שלא בשעת מלאכה, לא נטמא חברו; ואם נטמאו שניהם, והזה על אחד מהם שלא בשעת מלאכה -- לא טהר חברו, אף על פי שהם מחוברין. וזה הוא, דין תורה.

ו) אבל מדברי סופרים גזרו שיהיה חיבור לטומאה, אפילו שלא בשעת מלאכה -- גזירה, משום שעת מלאכה; ולעולם אם נגעה באחד מהם טומאה, נטמא חברו. וכן גזרו עליהם שלא יהיו חיבור להזיה, אפילו בשעת מלאכה -- גזירה, משום שלא בשעת מלאכה; ולעולם אם הזה על אחד מהם, לא טהר חברו עד שיזה גם עליו.

ז) הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חיבור לטומאה, ואינו חיבור להזיה -- אין זה אלא גזירה מדבריהם, על הדרך שביארנו.

ח) [ה] שני כלים שחיברן עד שנעשו כגוף אחד, כגון שתפר שני בגדים או שתי יריעות -- הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה, מפני שהן ככלי אחד. [ו] שלל הכובסין, והבגד שהוא תפור בכלאיים -- הואיל והן עומדין להתירן, אינן חיבור להזיה; והרי הן חיבור לטומאה.

ט) וכן הסלים שבקנתל, והמיטה של טרבל, וקרן של כליבה, וקרניים של יוצאי דרכים, ושלשלת המפתחות -- חיבור לטומאה; ואינן חיבור להזיה, אלא צריך שייגעו המים מן המזה בכל סל וסל, ובכל מפתח ומפתח, ובכל קרן וקרן, ובכל קורה וקורה ממיטה זו המפוצלת.

י) [ז] המחבר שלוש כסתות של צמר, ושש של פשתן, או שלושה סדינין, או שתים עשרה מטפחות -- הרי אלו חיבור לטומאה ולהזיה; יתר מכאן -- חיבור לטומאה, ואינן חיבור להזיה. חלוק אחד, וטלית אחת, וקלובקרין אחד -- הרי הן חיבור לטומאה ולהזיה: אפילו היו ארוכין ביותר, או רחבין ביותר, כל שהן. ואיזה הוא קלובקרין -- זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן, ותופרין אותן כאחת, ועושין מהן חלוק לימות הגשמים.

יא) [ח] כסוי המיחם שמחובר בשלשלתו -- הזה על המיחם, טהר הכול; הזה על הכסוי, לא טהר המיחם -- עד שיזה עליו. [ט] הזוג והענבל, חיבור לטומאה ולהזיה; ואם הזה על אחד מהן, טהרו שניהן.

יב) [י] הטוו שטווין בו הפשתן, או שוזרין בו החבלים -- שלושה גופין יש בו: העץ שמלפפין עליו הטווי, הוא הנקרא כוש; והנחושת או הברזל שבראש העץ הזה, הוא הנקרא צנירה שבה פותלין וטווין; והריחיים שבאמצע הכוש, והיא הנקראת פיקה.

יג) הכוש שפותלין בו החבלים שנטמא -- לא יזה לא על הפיקה שלו, ולא על הכוש, אלא על הצנירה; ואם הזה על אחד משלושתן, טהר הכול. ושל פשתן -- מזה על אחד משלושתן לכתחילה, ששלושתן חיבור.

יד) [יא] עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חיבור לטומאה ולהזיה; המלבן של מיטות אינו חיבור, לא לטומאה ולא להזיה.

טו) [יב] כל ידות הכלים הקדוחות, כגון ניצב הסכין וכיוצא בו, שהניצב נקוב, והברזל נכנס בו -- חיבור לטומאה ולהזיה; אבל הידות החדוקות, כגון עץ החנית שהעץ נכנס בברזל -- אינו חיבור להזיה.

---

הלכות פרה אדומה פרק יג

א) מעלות יתרות עשו בטהרת החטאת: שהאדם הטהור, אפילו טבל לקודש ועומד ומשמש על גבי המזבח -- אינו טהור לחטאת, ולא לשריפת הפרה, ולא למילוי המים, ולא לקדשן, ולא להזות: עד שיטבול לשם חטאת, ואחר כך יהיה טהור לחטאת.

ב) וכן הכלים -- אפילו מזרק שבעזרה, אינו טהור לחטאת: עד שיטבילוהו לשם חטאת. וכן כל האוכלין והמשקין -- אף על פי שהן טהורין, הרי הן לעניין חטאת כאוכלין ומשקין הטמאין.

ג) [ב] כל כלי הראוי למשכב או למושב -- אף על פי שהוא טהור לגבי הקודש, הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב: עד שיטבילוהו לשם חטאת. יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש, כל ימיו; והייתה מטפחתו כמדרס הזב, לעניין החטאת.

ד) [ג] כל ולד הטומאות -- אף על פי שאינו מטמא אדם ולא כלים, אפילו לקודש כמו שביארנו, הרי הוא מטמא אדם וכלים, לחטאת. לפיכך אמרו המקדש את מי חטאת, לא ינעול את הסנדל -- שמא ייפלו משקין על הסנדל, ונמצא הסנדל טמא, שכל המשקין טמאין הן לגבי החטאת, וייטמא זה המקדש בנגיעתו בסנדל; ונמצאו מי חטאת טמאים.

ה) [ד] מי שנטמאו ידיו בלבד בדברים המטמאין את הידיים, כגון שנגע באוכלין או במשקין וכיוצא בהן -- אף על פי שהוא טהור לקודש, ואינו צריך אלא טבילת ידיו בלבד כמו שיתבאר, הרי נטמא כל גופו לעניין החטאת, וצריך טבילה: אפילו לא נטמאת אלא ידו אחת -- נטמא כולו, והרי הוא ראשון לטומאה.

ו) [ה] כל הטעון טבילה, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים -- מטמא את החטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת, במגע ובמשא. וכן מטמא את האיזוב המוכשר, ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו, ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת: מטמא כל אחד מאלו במגע, אבל לא במשא. וטמא שנגע במקצת אפר חטאת, פסל את כולו.

ז) [ו] אין מונין לחטאת ראשון ושני ושלישי, כדרך שמונין לתרומה ולקודש. כיצד, עשרה שטבלו לשם חטאת, ונטמא אחד מהם, אפילו לא נטמא אלא לגבי חטאת בלבד, כגון שנטמאת ידו בלבד, ונגע בחברו וחברו בחברו, אפילו הם מאה -- כולם טמאין לחטאת.

ח) וכן כלים הטהורים לחטאת, שנטמא כלי מהן, אפילו לא נטמאו אלא אחוריו בלבד לגבי חטאת, כגון שנגעו משקין באחוריו, ונגע כלי זה בכלי שני, ושני בשלישי -- נטמאו הכלים כולן לגבי החטאת, ואפילו הן מאה.

ט) [ז] כל הראוי להתטמא במדרס הזב -- אף על פי שהוא טהור לקודש, אם הנידו הטהור לחטאת, נטמא, אף על פי שלא נגע בו; וכן הטהור לחטאת, שהניד את האדם שאינו טהור לחטאת, או שהניד את רוקו, או את מימי רגליו של אדם זה -- נטמא, אף על פי שלא נגע בו. אבל כלי שאינו ראוי למדרס -- אינו מטמא את הטהור לחטאת, אלא אם כן נגע בו.

י) [ח] כלי הטמא טמא מת -- אם הנידו הטהור לחטאת, נטמא: אף על פי שלא נגע בו; ואף על פי שאין טמא מת מטמא במשא, כמו שביארנו.

יא) כיצד, מפתח שהוא טמא מת שהיה תלוי בדלת, וסגר הטהור לחטאת את הדלת -- הואיל והניד את המפתח הטמא, נטמא. וכן אם הסיט את השרץ, ואת שכבת זרע -- הרי זה טמא לחטאת: אף על פי שאין אלו מטמאין במשא, כמו שיתבאר.

יב) [ט] הטהור לחטאת שנגע בכלים שהיו למעלה מן הזב וכיוצא בו, והם הנקראין מדף -- אף על פי שהוא טהור לקודש, נטמא לחטאת; וכן כלי הטהור לחטאת שנגע במדף, נטמא לחטאת.

יג) [י] הטהור לחטאת שנגע באוכלין ומשקין, בין טמאין בין טהורין, שכל אוכלין ומשקין לגבי חטאת אינם טהורין -- אם נגע בהם בידו, נטמא כל גופו כמו שביארנו; נגע בהם ברגלו או בשאר גופו, או שהסיטן בידו ולא נגע בהם -- טהור. וכן אם נגע בתנור, וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורין לחטאת -- נטמא כולו; אבל אם נגע ברגלו בהם, הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה.

יד) [יא] הטהור לחטאת, שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת -- נטמא: מפני שהם שאובין; ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובין, נטמא כמו שיתבאר.

טו) [יב] הכול נאמנין על טהרת החטאת, ואפילו עמי הארץ: מפני חומרתה ומעלות אלו שעשו בה, הכול נזהרין בה; והרי נאמר בתורה "והייתה לעדת בני ישראל למשמרת" (במדבר יט,ט), כל ישראל ראויין לשמירה.

טז) לפיכך עם הארץ שהביא כלי מביתו, אפילו כלי חרס, ואמר כלי זה טהור לחטאת -- הרי זה טהור; ומקדשין בו ומזין ממנו, ואף על פי שאותו כלי טמא לקודש ולתרומה. וכן עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת, או שהיו מי חטאת אצלו, ואמר טהורין הן -- נאמן: שאין אדם מישראל מזלזל בה.