Rambam, 3 chapters per day for Monday, 9 Tamuz, 5784

הלכות נדרים פרק ז

א) שניים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חברו, בין בנדר בין בשבועה -- הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה, מפני שהיא מצוה. ובמקום שדרכן שנוטל שכר המחזיר את האבידה, ייפול השכר להקדש -- שאם ייטול שכר, נמצא נהנה; ואם לא ייטול, נמצא מהנה.

ב) ומותרין בדברים שהן בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך; ואסורין בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

ג) וכיצד יעשו כדי שיהיו מותרין בדברים אלו, כל אחד משניהן כותב חלקו לנשיא, או לאחד משאר העם, ומזכה לו בחלקו על ידי אחר. ונמצא כל אחד מהן כשייכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר, או לבית הכנסת -- אינו נכנס לרשות חברו, אלא לרשות אחרים: שהרי כל אחד מהן נסתלק מחלקו שבמקום זה, ונתנו במתנה.

ד) היו שניהן שותפין בחצר -- אם יש בה דין חלוקה, הרי אלו אסורין להיכנס לה עד שיחלוקו וייכנס כל אחד לחלקו; ואם אין בה דין חלוקה, כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלו נכנס. ובין כך ובין כך, שניהן אסורין להעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו.

ה) שניים שהיו שותפין בחצר, ונדר אחד מהן שלא ייהנה בו השני -- כופין את הנודר למכור חלקו. נדר שלא ייהנה הוא בשני -- הרי זה מותר להיכנס לביתו, מפני שברשותו הוא נכנס; אבל אינו יכול להשתמש בחצר, כמו שביארנו.

ו) היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהן, הרי זה מותר להיכנס לחצר -- מפני שהוא אומר לו, לתוך של חברך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

ז) מי שאסר הנית אומה מן האומות על עצמו -- הרי זה מותר ליקח מהן ביותר, ולמכור להן בפחות. אסר הניתו עליהן -- אם שומעין לו שייקח מהן בפחות וימכור ביותר, מותר; ואין גוזרין כאן שלא ימכור, גזירה שמא ייקח -- שהרי לא נדר מאיש אחד כדי שנגזור עליו, אלא מאומה כולה, שאם אי אפשר לו לישא וליתן עם זה, יישא וייתן עם אחר.

ח) לפיכך אם אסר הניתן עליו -- הרי זה משאילן, ומלווה אותן; אבל לא ישאל מהן, ולא ילווה מהן. [ח] אסר הניתו עליהן, והניתן עליו -- לא יישא וייתן עימהם; וכן הם לא יישאו וייתנו עימו, ולא ישאל ולא ישאיל להן, ולא ילווה מהן, ולא ילווה אותן. [ט] אסר על עצמו הנית בני העיר -- אסור להישאל על נדרו לחכם מבני אותה העיר; ואם נשאל והתיר לו, הרי נדרו מותר, כמו שביארנו.

ט) [י] מי שאסר הנית הברייות עליו -- הרי זה מותר ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני המתחלק בגרנות, אבל לא שבתוך הבית.

י) [יא] מי שאסר הניתו על הכוהנים, ועל הלויים -- הרי אלו באין ונוטלין מתנותיהן על כורהו; ואם אמר כוהנים אלו ולויים אלו -- הרי אלו אסורין, וייתן תרומותיו ומעשרותיו לכוהנים ולויים אחרים. והוא הדין במתנות עניים, עם העניים.

יא) [יב] מי שהייתה הניתו אסורה על חברו, ואין לחברו מה יאכל -- הולך אצל החנווני ואומר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה: אם הלך החנווני ונתן לו, ובא ונטל מזה -- הרי זה מותר.

יב) [יג] היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור, והלך אצל פועלים ואמר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה, והלכו הן ועשו עימו, ובאו לזה ונתן להן שכרן -- הרי זה מותר: שנמצא זה שפרע לו חובו, וכבר ביארנו שזה מותר לפרוע חובו.

יג) [יד] היו מהלכין בדרך, ואין לו מה יאכל -- נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה; ואם אין עימהן אחר, מניח על הסלע ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל.

יד) [טו] נתן לאחד מתנה ואמר לו, הרי הסעודה הזו נתונה לך מתנה, ויבוא פלוני שהוא אסור בהניתי, ויאכל עימנו -- הרי זה אסור. ולא עוד, אלא אם נתן לו סתם, וחזר ואמר לו, רצונך שיבוא פלוני ויאכל עימנו -- אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל, אסור: כגון שהייתה סעודה גדולה, והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיוצא בהם לאכול מסעודה זו, שהרי סעודתו מוכחת עליו, שלא גמר להקנות לו. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [טז] כל מתנה שאם הקדישה לא תהיה מקודשת, אינה מתנה. וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותה לאחר, הרי זה האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון; ואם לא הקנה לו הראשון לאותו אחר, לא קנה לא ראשון ולא שני.

טז) [יז] מי שנאסרה הניתו על בעל בתו, והוא רוצה לתת לבתו מעות, כדי שתהיה נהנית בהן ומוציאה אותן בחפציה -- הרי זה נותן לה ואומר לה, הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך בהן רשות, אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך, או למה שתלבושי, וכיוצא בזה; ואפילו אמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, אלא מה שתרצי עשי בהן -- לא קנם הבעל, ומה שתרצה תעשה בהן.

יז) אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך, או למה שתרצה תעשה בה -- הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה: ודבר זה אסור, שהרי הוא אסור בהנית חותנו.

הלכות נדרים פרק ח

א) מי שנדר או נשבע, ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו -- הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר; ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו, הרי זה מותר.

ב) כיצד, נדר או נשבע שאינו נושא אישה פלונית שאביה רע, שאינו נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו, או שעשה האב תשובה -- הרי זה מותר: שזה כמי שנדר או נשבע ואמר, שלא אשא פלונית ולא איכנס לבית זה, אלא אם נסתלק ההיזק. וכן כל כיוצא בזה.

ג) אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה, ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה, שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכת -- הרי זה מותר: מפני שהוא נדר טעות, והוא בכלל נדרי שגגות שהן מותרין; ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר -- שהרי הסיבה שבגללה נדר לא הייתה מצויה, וטעות היה.

ד) ולא עוד, אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו, ואמר להם הרי הן עליכם קרבן, כיון שקרב אליהם והביט, והרי הם אביו ואחיו -- הרי אלו מותרין: אף על פי שלא פירש הסיבה שהדירן בגללה, הרי זה כמו שפירש -- שהדבר מוכיח שלא אסר עליהן, אלא שהיה בדעתו שהן זרים. וכן כל כיוצא בזה.

ה) מי שנדר או נשבע, ונולד לו דבר שלא היה בליבו בשעת השבועה או בשעת הנדר -- הרי זה אסור, עד שיישאל לחכם ויתיר את נדרו. כיצד, אסר את עצמו בהנית פלוני, או שלא ייכנס למקום פלוני, ונעשה אותו האיש סופר, ואותו מקום בית הכנסת -- אף על פי שהוא אומר, אילו הייתי יודע שזה נעשה סופר ובמקום זה ייעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר או נשבע -- הרי זה אסור ליהנות ולהיכנס, עד שיתיר נדרו כמו שביארנו. וכן כל כיוצא בזה.

ו) כל נדר שהותר מקצתו, הותר כולו; והוא הדין בשבועה. כיצד, ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו, ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים -- הואיל ואביו מותר, כולן מותרין; ואפילו אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר -- הרי כולן מותרין.

ז) אבל אם אמר כשהגיע אליהם, אילו הייתי יודע שאבי ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי -- הרי כולן אסורין חוץ מאביו: שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר, אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.

ח) [ז] וכן האומר היין קרבן עליי, מפני שהיין רע למעיים, ואמרו לו הרי המיושן יפה למעיים -- אם אמר אילו הייתי יודע, לא הייתי נודר, ואפילו אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר החדש אסור והישן מותר -- מותר בישן ובחדש; אבל אם אמר אילו הייתי יודע, הייתי אומר כל היינות אסורות עליי חוץ מן המיושן -- הרי זה מותר במיושן בלבד. וכן כל כיוצא בזה.

ט) [ח] כל הנודר או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדין מהן לאיזה דבר נתכוון; והולכין אחר העניין, לא אחר כל משמע הדיבור. כיצד, היה טעון משא של צמר או של פשתים, והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם -- הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולכסותן, ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגד צמר ונצטער בלבישתו, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם -- אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו; ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה.

י) [ט] היו מבקשין ממנו שיישא קרובתו, והוא ממאן, ופצרו בו, ונדר או נשבע שלא תיהנה בו לעולם, וכן המגרש את אשתו, ונשבע או נדר שלא תיהנה בו לעולם -- הרי אלו מותרות ליהנות לו, שאין כוונתו אלא לשם אישות.

יא) [י] וכן הקורא לחברו שיסעוד אצלו, ומיאן, ונשבע או נדר שלא ייכנס לביתו ולא ישתה לו טיפת צונן -- הרי זה מותר להיכנס לביתו ולשתות לו צונן, שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל וישתה עימו בסעודה זו. וכן כל כיוצא בזה.

יב) [יא] האומר לחברו, לביתך איני נכנס, ושדך איני לוקח, בין בנדר בין בשבועה, ומת או מכרן לאחר -- הרי זה מותר להיכנס לבית, וליקח השדה מן היורש או מן הלוקח: שלא נתכוון זה, אלא כל זמן שהן ברשותו. אבל אם אמר, לבית הזה איני נכנס, ושדה זה איני לוקח, ומת או מכרן לאחר -- הרי זה אסור.

יג) [יב] האומר לחברו השאילני פרתך, אמר לו אינה פנויה, נשבע או נדר ואמר, שדי איני חורש בה לעולם -- אם היה דרכו לחרוש בידו, הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש לו בה; ואם אין דרכו לחרוש בידו, הוא וכל אדם אסורין. וכן כל כיוצא בדברים אלו.

יד) [יג] מי שנשבע או נדר שיישא אישה, או שיקנה בית, או שייצא בשיירה, או יפרש בים -- אין מחייבין אותו לישא אישה או לקנות או לצאת מיד, אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באישה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תינשא לו, וקפצו עליה בני אדם שאינן הגונין לה; ואמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונין לה. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [יד] המדיר את חברו, או שנשבע, ואמר לו, שתבוא ותיטול לבניך כור אחד חיטים או שתי חבייות של יין -- הרי זה יכול להתיר נדרו בלא שאילה לחכם ויאמר, לא נתכוונת אלא לכבדני, כבודי שלא אטול, וכבר הגיע אליי כבוד שנדרת בשבילי.

טז) וכן הנודר או הנשבע, שאין אתה נהנה לי, אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חבייות של יין -- הרי זה יכול להתיר נדרו שלא בשאילת חכם ויאמר, הריני כאילו נתקבלתי והגיעו לידי. וכן כל כיוצא בזה.

הלכות נדרים פרק ט

א) בנדרים -- הלוך אחר לשון בני אדם באותו מקום, ובאותה לשון, ובאותו זמן שנדר או נשבע בו. כיצד, נדר או נשבע מן המבושל -- אם דרך אותו מקום באותה לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר בצלי ובשלוק. וכן המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן -- הולכין בו אחר הלשון של בני העיר.

ב) נדר או נשבע מן המליח -- אם דרכן לקרות מליח לכל המלוחין, הרי זה אסור בכל המלוחין; ואם דרכן שאין קרוראין מליח אלא לדג מליח בלבד, אינו אסור אלא בדג מליח.

ג) נדר או נשבע מן הכבוש -- אם דרכן לקרות כבוש לכל הכבושין, הרי זה אסור בכול; ואם אין דרכן לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד, אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וכן כל כיוצא בזה.

ד) היו מקצת בני המקום קורין לו כך, ומקצתן אין קורין -- אין הולכין אחר הרוב: אלא הרי זה ספק נדרים, וכל ספק נדרים להחמיר. ואם עבר, אינו לוקה.

ה) כיצד, נדר מן השמן במקום שמסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין, ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית, וקורין לשמן שומשמין שמן שומשמין, ומיעוטן קורין אף לשמן שומשמין שמן סתם -- הרי זה אסור בשניהן; ואינו לוקה על שמן שומשמין. וכן כל כיוצא בזה.

ו) כל דבר שדרך שליח באותו מקום להימלך עליו, הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם. כיצד, מקום שדרכן אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר סתם, אמר לו לא מצאתי אלא דגים -- אם נשבע במקום זה או נדר מן הבשר, נאסר אף בבשר דגים. וכן כל כיוצא בזה.

ז) ובכל מקום -- הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרביים, ומותר בחגבים. ואם מראין הדברים בעת שנדר שלא נתכוון אלא לבשר בהמה בלבד, או לבשר עוף ובהמה בלבד -- הרי זה מותר בבשר דגים, ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהן.

ח) [ז] הנודר מן המבושל -- מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה, אלא נתגלגלה בלבד. הנודר ממעשה קדירה -- אינו אסור אלא מדברים שמרתיחין אותן בקדירה, כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהן; אסר עצמו מכל היורד לקדירה, הרי זה אסור בכל המתבשלין בקדירה.

ט) [ח] הנודר מן הדגים, מותר בציר ובמורייס של דגים. הנודר מן החלב -- מותר בקוס, והוא המים הנבדלין מן החלב; נדר מן הקוס, מותר בחלב. נדר מן הגבינה, אסור בה בין מלוחה בין תפלה.

י) [ט] הנודר מן החיטים, אסור בהן בין חיין בין מבושלים. חיטה חיטים שאיני טועם, אסור בהן בין קמח בין פת; חיטה שאיני טועם, אסור בה אפויה ומותר לכוס; חיטים שאיני טועם, מותר באפוי ואסור לכוס; חיטה חיטים שאיני טועם, באיסור בין באפוי בין לכוס. והנודר מן הדגן או מן התבואה, אינו אסור אלא בחמשת המינין.

יא) [י] הנודר מן הירק, מותר בדילועין. הנודר מן הכרישין, מותר בקפלוטות. הנודר מן הכרוב, אסור במים שנתבשל בו הכרוב -- שהרי מי השלקות כשלקות. נדר ממי השלקות, מותר בשלקות עצמן. הנודר מן הרוטב, מותר בתבלין שבו; מן התבלין, מותר ברוטב. הנודר מן הגריסין, אסור במקפה של גריסין. [יא] הנודר מפירות הארץ -- אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות -- אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע. [יב] הנודר מפירות השנה -- אסור בכל פירות השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות; ואם אמר כל גידולי שנה עליי, אסור בכולן. הנודר מפירות הקיץ, אין אסור אלא בתאנים.

יב) [יג] ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן -- היזהר בעיקר הגדול, שהוא: בנדרים -- הלוך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותה לשון, ובאותו זמן. ועל פי העיקר הזה תורה ותאמר, זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני.

יג) [יד] הנודר מן הענבים, מותר ביין ואפילו החדש; מן הזיתים, מותר בשמן; מן התמרים, מותר בדבש תמרים; מן הסתוונייות, מותר בחומץ סתוונייות; מן היין, מותר ביין תפוחים; מן השמן, מותר בשמן שומשמין; מן הדבש, מותר בדבש תמרים; מן החומץ, מותר בחומץ סתוונייות; מן הירק, מותר בירקות שדה: מפני שכל אלו, שם לווי הן -- והוא, לא נדר אלא משם שאינו לווי באותו מקום. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [טו] הנודר מן הכסות, מותר בשק וביריעה ובחמילה. מן הבית, אסור בעלייה -- שהעלייה בכלל הבית; נדר מן העלייה, מותר בבית. הנודר מן המיטה, אסור בדרגש שהוא כמו מיטה קטנה; נדר מן הדרגש, מותר במיטה.

טו) [טז] הנודר שלא ייכנס לבית זה, הרי זה אסור מן האגף ולפנים; נדר שלא ייכנס לעיר זו -- מותר להיכנס לתחומה, ואסור להיכנס לעיבורה.

טז) [יז] הנודר הניה מבני העיר, ובא אדם ונשתהה שם שנים עשר חודש -- הרי זה אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר. נדר מיושבי העיר -- כל ששהה שם שלושים יום, אסור ליהנות ממנו; פחות מכאן, מותר.

יז) [יח] הנודר מן המים הנמשכין ממעיין פלוני -- אסור בכל הנהרות היונקות ממנו, ואין צריך לומר הנמשכות: אף על פי שנשתנה שמם, ואין קורין אותם אלא נהר פלוני ובאר פלונית, ואין מלווין אותן לשם המעיין הנדור -- הואיל והוא עיקרן, אסור בכול. אבל אם נדר מנהר פלוני, או ממעיין פלוני -- אינו אסור אלא בכל הנהרות הנקראות על שמו.

יח) [יט] הנודר מיורדי הים -- מותר ביושבי היבשה; מיושבי היבשה -- אסור ביורדי הים, אף על פי שהם מפרשים באמצע הים הגדול: שיורדי הים, בכלל יושבי היבשה.

יט) הנודר מרואי חמה, אסור בסומין -- שלא נתכוון זה אלא ממי שהחמה רואה אותן. נדר משחורי הראש, אסור בקירחים ובבעלי שיבות; ומותר בנשים ובקטנים: ואם דרכן לקרות שחורי הראש לכול, אסור בכול.

כ) נדר משובתי שבת -- אסור בישראל, ובכותיים. נדר מעולי ירושלים -- אסור בישראל, ומותר בכותיים: שלא נתכוון זה אלא למי שמצוה עליו לעלות לירושלים.

כא) והנודר מבני נוח, מותר בישראל -- שאין נקראין בני נוח, אלא שאר האומות. [כא] נדר מזרע אברהם -- מותר בבני ישמעאל ובני עשיו, ואינו אסור אלא בישראל: שנאמר "כי ביצחק, ייקרא לך זרע" (בראשית כא,יב), והרי יצחק אמר ליעקוב "וייתן לך את ברכת אברהם" (בראשית כח,ד).

כב) נדר מן הערלים -- מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם; נדר מן המולים -- אסור בערלי ישראל, ומותר במולי אומות העולם: שאין העורלה קרוייה אלא לשם גויים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט,כה); ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה, ולמי שאינו מצווה עליה.

כג) הנודר מישראל, אסור בגרים; מן הגרים, מותר בישראל. הנודר מישראל, אסור בכוהנים ולויים; מן הכוהנים ומן הלויים, מותר בישראל. הנודר מן הכוהנים, מותר בלויים; מן הלויים, מותר בכוהנים. הנודר מבניו, מותר בבני בניו. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, דין הנודר והנשבע אחד הוא.