For Friday Night   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Wednesday, 11 Elul, 5779
September 11, 2019

10 Elul, 5779 - September 10, 201912 Elul, 5779 - September 12, 2019

נוסח ברכת המזון

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הזן את העולם כולו בטוב בחסד וברחמים. וטובו הגדול לא חסר לנו, ואל יחסר לנו לעולם ועד, כי הוא זן ומפרנס לכול -- כאמור פותח, את ידיך; ומשביע לכל חי, רצון -- , ומכין מזון לכל ברייותיו אשר ברא. ברוך אתה ה', הזן את הכול.

נודה לך ה' אלוהינו, ונברכך מלכנו, כי הנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ברית ותורה; על שהוצאתנו מארץ מצריים ופדיתנו מבית עבדים, על תורתך שלימדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו. ועל כולם ה' אלוהינו, אנו מודים לך ומברכים את שמך -- כאמור ואכלת, ושבעת; ובירכת את ה' אלוהיך, על הארץ הטובה אשר נתן לך. ברוך אתה ה', על הארץ ועל המזון.

רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, ומלכות בית דויד משיחך תחזיר למקומה בימינו. ובנה את ירושלים בקרוב, כאשר דיברת. ברוך אתה ה', בונה ברחמיו את ירושלים. אמן!

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, האל, אבינו, מלכנו, אדירנו, בוראנו, קדושנו, קדוש יעקוב, המלך הטוב והמטיב, שבכל יום הוא גומלנו חן וחסד ורחמים, וכל טוב. הרחמן, ישתבח לדורי דורים! הרחמן, יתפאר לנצח נצחים! הרחמן, יפרנסנו בכבוד! הרחמן, יזכנו לימות המשיח, ולבניין בית המקדש, ולחיי העולם הבא! מגדול, ישועות מלכו; ועושה חסד למשיחו לדויד ולזרעו, עד עולם. כפירים, רשו ורעבו; ודורשי ה', לא יחסרו כל טוב. הודו לה', כי טוב: כי לעולם, חסדו.

המפטיר בנביא, מברך לפניה:

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנביאים טובים, ורצה בדבריהם, הנאמרים באמת. ברוך אתה ה' -- הבוחר בתורה, ובמשה עבדו, ובישראל עמו, ובנביאי האמת והצדק.

ומברך לאחריה:

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, צור כל העולמים הצדיק בכל הדורות. האל הנאמן -- האומר ועושה מדבר ומקיים, אשר כל דבריו האמת והצדק; נאמן אתה הוא אלוהינו, ונאמנים דבריך, ודבר מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי אל נאמן אתה. ברוך אתה ה', האל הנאמן בכל דבריו. רחם על ציון, כי היא בית חיינו, לעגומת נפש תנקום נקם במהרה בימינו, ותיבנה מהרה. ברוך אתה ה', בונה ירושלים. את צמח דויד מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך. ברוך אתה ה', מגן דויד. על התורה ועל הנביאים, ועל יום המנוח הזה שנתת לנו, ה' אלוהינו, לקדושה לכבוד ולתפארת -- על הכול, אנו מברכים את שמך. ברוך אתה ה', מקדש השבת.

וביום טוב, הוא אומר: ועל יום טוב מקרא קודש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה. ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים.

ואם היה שבת ויום טוב, כולל שניהן וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים: בנוסח שהוא חותם בתפילה בברכה אמצעית באותו היום, כך הוא חותם בברכה אחרונה זו.

העניינות שנהגו רוב העם לקרות מן הנביאים בכל שבת, ומפטירין בהן; ואלו הן:

בראשית -- הן עבדי אתמוך בו, עד אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים (מב,א-טז); נוח -- רוני עקרה לא ילדה, עד הטו אוזנכם ולכו אלי (נד,א-נה,ג); לך לך -- ואל מי תדמיוני, עד אלוהי ישראל לא אעזבם (מ,כה-מא,יז), אלו השלוש בישעיה; ויירא -- ואישה אחת, עד ותישא את בנה ותצא, במלכים (ב ד,א-לז); ויהיו חיי שרה -- עד יחי אדוני המלך דויד לעולם, תחילת מלכים (א א,א-לא); אלה תולדות יצחק -- משא דבר ה', עד וערבה לה', בתרי עשר (מלאכי א,א-ג,ד); וייצא יעקוב -- ועמי תלואים, עד ובנביא העלה ה', בתרי עשר (הושע יא,ז-יב,יד); וישלח יעקוב -- חזון עובדיה, עד סוף ספרו, בתרי עשר (עובדיה א,א-כא); ויישב יעקוב -- כה אמר ה' על שלושה פשעי, עד אריה שאג, בתרי עשר (עמוס ב,ו-ג,ח); ויהי מקץ -- ויקץ שלמה, עד ויהי המלך שלמה, במלכים (א ג,טו-ד,א); וייגש -- ואתה בן אדם קח לך עץ, עד וידעו הגויים כי אני ה', ביחזקאל (לז,טז-כח); ויחי יעקוב -- ויקרבו ימי דויד, עד ושלמה ישב על כיסא דויד, במלכים (א ב,א-יב).

ואלה שמות -- בן אדם הודע, עד וייצא לך שם, ביחזקאל (טז,ב-יד); ואירא -- ולא יהיה עוד לבית ישראל, עד אצמיח קרן לבית ישראל, ביחזקאל (כח,כד-כט,כא) בוא אל פרעה -- משא מצריים, עד אשר בירכו ה', בישעיה (יט,א-כה); ויהי בשלח -- שירת דבורה, מן ויכנע אלוהים, עד ותשקוט הארץ ארבעים שנה, בשופטים (ד,כג-ה,לא); וישמע יתרו -- בשנת מות המלך עוזייהו, עד למרבה המשרה, בישעיה (ו,א-ט,ו); ואלה המשפטים -- הדבר אשר היה אל ירמיהו, עד לא ייכרת איש ליונדב בן רכב, בירמיה (לד,א-לה,יט); ויקחו לי תרומה -- וה' נתן חכמה לשלמה, עד ושכנתי בתוך בני ישראל, במלכים (א ה,כו-ו,יג); ואתה תצווה -- הגד את בני ישראל, עד ורציתי אתכם, ביחזקאל (מג,י-כז); כי תישא -- ודבר ה' היה אל אלייהו, עד וילך יזרעאלה, במלכים (א יח,א-מה); ויקהל -- וישלח המלך שלמה וייקח, עד ותיתום מלאכת, במלכים (א ז,יג-כב); ואלה פקודי -- ויעש חירום את הכיורות, עד לדלתות הבית הפנימי, במלכים (א ז,מ-נ).

ויקרא -- עם זו יצרתי לי, עד כה אמר ה' מלך ישראל, בישעיה (מג,כא-מד,ו); צו את אהרון -- עולותיכם ספו, עד כי באלה חפצתי נאום ה', בירמיה (ז,כא-ט,כג); ויהי ביום השמיני -- ויוסף עוד דויד, עד כל אשר בלבבך לך עשה, בשמואל (ב ו,א-ז,ג); אישה כי תזריע -- ואיש בא מבעל שלישה, עד כברת ארץ, במלכים (ב ד,מב-ה,יט); זאת תהיה -- ויאמר אלישע, וארבעה אנשים, מדלג עד ולא השליכם מעל פניו, במלכים (ב ז,א; ז,ג-יג,כג); אחרי מות -- התשפוט, עד וניחלת בך לעיני גויים, ביחזקאל (כב,ב-טז); קדושים -- באו אנשים מזקני ישראל, עד צבי היא לכל הארצות, ביחזקאל (כ,א-טו); אמור -- והכוהנים הלויים, עד כל נבילה וטריפה מן העוף, ביחזקאל (מד,טו-לא); בהר סיניי -- ה' עוזי ומעוזי, עד רפאני ה' ואירפא, בירמיה (טז,יט-יז,יד); אם בחוקתי -- הינבא על רועי ישראל, עד והצלתים מיד העובדים בהם, ביחזקאל (לד,ב-כז).

במדבר סיניי -- והיה מספר בני ישראל, עד ואירשתיך לי באמונה, בתרי עשר (הושע ב,א-כב); נשוא -- ויהי איש אחד מצרעה, עד ויגדל הנער, בשופטים (יג,ב-כד); בהעלותך -- רוני ושמחי, עד ידי זרובבל ייסדו, בתרי עשר (זכריה ב,יד-ד,ט); שלח לך -- וישלח יהושוע בן נון מן השיטים, עד וגם נמוגו כל יושבי הארץ, ביהושוע (ב,א-כד); וייקח קרח -- ויאמר שמואל, עד כי לא ייטוש ה' את עמו, בשמואל (א יא,יד-יב,כב); זאת חוקת -- ויפתח הגלעדי, עד מימים ימימה, בשופטים (יא,א-מ); וירא בלק -- והיה שארית יעקוב, עד והצנע לכת עם אלוהיך, בתרי עשר (מיכה ה,ו-ו,ח); פינחס -- ויד ה' הייתה אל אלייהו, עד ויקם וילך אחרי אלייהו, במלכים (א יח,מו-יט,כא); ראשי המטות -- וייתן משה למטה בני ראובן, עד ויחלק את הארץ, ביהושוע (יג,טו-יד,ה); אלה מסעי -- אלו הנחלות, עד וייתנו בני ישראל ללויים, ביהושוע (יט,נא-כא,ג).

אלה הדברים -- ואלה הדברים אשר דיבר ה' אל ישראל, עד והייתם לי לעם, בירמיה (ל,ד-כב); ואתחנן -- ואתפלל אל ה' אחרי תיתי, עד שדות בכסף יקנו, בירמיה (לב,טז-מד); והיה עקב -- הלוך וקראת באוזני, עד והתברכו בו גויים, בירמיה (ב,ב-ד,ב); ראה אנוכי -- הנה ימים באים, עד אם ייסתר איש במסתרים, בירמיה (כג,ז-כד); שופטים -- ויהי כאשר זקן שמואל, עד ויאמר שמואל אל אנשי ישראל, בשמואל (א ח,א-כב); כי תצא -- ויאספו פלשתים את מחניהם, עד ויהי דויד בכל דרכיו משכיל, בשמואל (א יז,א-יח,יד); והיה כי תבוא -- אז יבנה יהושוע מזבח, עד ולא היה כיום ההוא, ביהושוע (ח,ל-י,יד); אתם ניצבים -- ויאסוף יהושוע את כל שבטי, עד כרמים וזיתים אשר לא נטעתם, ביהושוע (כד,א-יג); האזינו -- ולקחתי אני מצמרת, עד והשיבו וחיו, ביחזקאל (יז,כב-יח,לב); וזאת הברכה -- ויהי אחרי מות משה, עד ויהי ה' את יהושוע, ביהושוע (א,א-ו,כז).

כל שבת שקורין בה שתי פרשייות, מפטירין בה מעניין פרשה אחרונה; וזה הוא המנהג, ברוב המקומות.

וכן נהגו רוב העם, להיות מפטירין בנחמות ישעיהו בן אמוץ, מאחר תשעה באב עד ראש השנה:

בשבת שאחר תשעה באב -- נחמו נחמו עמי, [עד ינהל] (מ,א-יא); בשנייה -- ותאמר ציון עזבני ה', [עד וגואלך אביר יעקוב] (מט,יד-כו); בשלישית -- ענייה סוערה, [עד כי פיארך] (נד,יא-נה,ה); ברביעית -- אנוכי אנוכי הוא מנחמכם, [עד שבייה בת ציון] (נא,יב-נב,ב); בחמישית -- רוני עקרה לא ילדה, [עד גואלך ה'] (נד,א-ח); בשישית -- קומי אורי כי בא אורך, [עד בעיתה אחישנה] (ס,א-כב); בשביעית -- שוש אשיש בה', [עד וינשאם כל ימי עולם] (סא,י-סג,ט).


נחלתי עדותיך, לעולם: כי ששון ליבי, המה (תהילים קיט,קיא).

ספר זמנים והוא ספר שלישי

הלכותיו עשר, וזה הוא סידורן: הלכות שבת, הלכות עירובין, הלכות שביתת עשור, הלכות שביתת יום טוב, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר וסוכה ולולב, הלכות שקלים, הלכות קידוש החודש, הלכות תענייות, הלכות מגילה וחנוכה.


הלכות שבת

הלכות שבת. יש בכללן חמש מצוות -- שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשבות בשביעי; (ב) שלא לעשות בו מלאכה; (ג) שלא לענוש בשבת; (ד) שלא לצאת חוץ לגבול בשבת; (ה) לקדש היום בזכירה. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.


הלכות שבת פרק א

א) שביתה בשביעי ממלאכה -- מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא). וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט). ומה הוא חייב על עשיית מלאכה -- אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה.

ב) כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב, הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, חייב סקילה; ואם היה שוגג, חייב חטאת.

ג) וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת, ומן הסקילה, ומן הקרבן; אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת: ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה; והעושה אותו בזדון, מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת, העושה אותו דבר בזדון, מכין אותו מכת מרדות.

ד) וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך, הרי זה מותר לכתחילה. וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום, או פטור מכלום -- אין מכין אותו כלל.

ה) דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה, אפשר שלא תיעשה -- אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר. כיצד, גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן; ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך -- לפי שלא נתכוון. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן; לפיכך אם נעקרו, אינו חושש. ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בהן, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער; לפיכך אם נשר, אינו חושש. פרצה דחוקה -- מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה, מותר.

ו) עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה -- אף על פי שלא נתכוון לה, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד, הרי שצרך לראש עוף לצחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת -- אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב: שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא המוות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה.

ז) כל העושה מלאכה בשבת -- אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר, מפני שהוא צריך לשמן, כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר -- חייב: מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס -- הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא ייזוקו בהן רבים -- חייב: אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק -- הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה.

ח) כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה -- פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג -- הרי זה פטור. קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים -- שהוא פטור. וכן כל כיוצא בזה. נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר -- אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.

ט) נתכוון ללקט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר וליקט התאנים בתחילה ואחר כך ענבים -- פטור. אף על פי שליקט כל מה שחשב -- הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור: שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.

י) היו לפניו שתי נרות דולקות, או כבות, נתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק את זו -- חייב: שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה. הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה, והרג את זה -- שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה.

יא) אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה, ואחר כך הדליק שנייה אחריה -- פטור. כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, חייב -- שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב. וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה -- פטור.

יב) כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת ביותר על כוונתו -- חייב; בפחות מכוונתו, פטור. כיצד, הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו, ובא לו לפניו -- חייב: שהרי נתכוון לשמירה פחותה, ונעשת שמירה מעולה. אבל אם נתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו -- פטור: שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, והוציא בשמירה מעוטה. וכן כל כיוצא בזה.

יג) היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו, בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו -- חייב: שכן דרכו להיות חוזר.

יד) כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה, ועשה כשיעור -- חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה. כיצד, הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת -- אין אומרין לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת, או כל השטר: אלא משיכתוב שתי אותות, יתחייב. וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם -- משיארוג שני חוטין, יתחייב; ואף על פי שכוונתו להשלים -- הואיל ועשה כשיעור בכוונה, חייב. וכן כל כיוצא בזה.

טו) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות -- הרי אלו פטורין.

טז) ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שניים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים, הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף -- שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהן. היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה -- זה הראשון שיכול, חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום. וכן כל כיוצא בזה.

יז) כל המקלקלין, פטורין. כיצד, הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה -- הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור: אף על פי שעשו מלאכה, הואיל וכוונתם לקלקל, פטורין.

יח) כל המקלקל על מנת לתקן, חייב. כיצד, הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה -- חייב. ושיעורן, כשיעור המתקן.

יט) כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשוגג ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד -- פטור: עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה; או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.


הלכות שבת פרק ב

א) דחויה היא שבת, אצל סכנת נפשות, כשאר כל המצוות; לפיכך חולה שיש בו סכנה -- עושין לו כל צרכיו בשבת, על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת, ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת, ורופא אחר אומר אינו צריך -- מחללין עליו את השבת: שספק נפשות, דוחה את השבת.

ב) אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכך שמונה ימים -- אין אומרים נמתין עד הערב, כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות; אלא מתחילין מהיום שהוא שבת, ומחללין עליו אפילו מאה שבתות: כל זמן שהוא צריך, ויש בו סכנה או ספק סכנה -- מחללין, ומדליקין לו את הנר, ומכבין מלפניו את הנר, ושוחטין לו, ואופין ומבשלין, ומחימין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה, הרי הוא כחול, לכל הדברים שהוא צריך להן.

ג) כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים -- כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל, וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים, לא יחיו בהם" (יחזקאל כ,כה).

ד) החושש בעיניו, והוא שיהיה בשתיהן או באחת מהן ציר, או שהיו דמעות שותתות מרוב הכאב, או שהיה דם שותת מהן, או שהיה בהן קדח, וכיוצא בחולאים אלו -- הרי זה בכלל חולים שיש בהן סכנה, ומחללין עליו את השבת, ועושין לו כל צורכי רפואה.

ה) וכן אם יש מכה בחלל גופו מן השפה ולפנים, בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו -- הרי זה חולה שיש בו סכנה. ואינו צריך אומד, שחולי כבד הוא; לפיכך מחללין עליו את השבת מיד, בלא אמידה. ומכה שהיא בגב היד וגב הרגל, הרי זו כמכה של חלל, ואינה צריכה אומד, ומחללין עליה את השבת. והחום שמצמר את הבשר -- כמכה של חלל הוא, ומחללין עליו את השבת. וכן כל חולי שהרופאים אומרין שזה יש בו סכנה -- אף על פי שהוא בעור הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת על פיהם.

ו) הבולע נימה של מים, מחימין לו חמין בשבת, ועושין לו כל צורכי רפואה, מפני שהיא סכנת נפשות. וכן מי שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי העפר שממיתין, אפילו היו ספק ממיתין, ספק אין ממיתין -- עושין לו כל צורכי רפואה להצילו.

ז) חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת -- כולן פטורין מכלום: ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה -- שהרי כולם ברשות הביאו.

ח) חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלוש גרוגרות בעוקץ אחד -- כורתין העוקץ שיש בו שלוש, אף על פי שאין צריכין אלא לשתיים, כדי שלא ירבו בבצירה, אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שניים. וכן כל כיוצא בזה.

ט) המבשל לחולה בשבת, ואכל החולה והותיר -- אסור לבריא לאכול מן המותר: גזירה, שמא ירבה בשבילו. אבל השוחט לחולה בשבת, מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי -- שאין בדבר תוספת, כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו. וכן כל כיוצא בזה.

י) חולה שאין בו סכנה, עושין לו כל צרכיו על ידי גוי. כיצד, אומרין לגוי לעשות לו, והוא עושה -- לבשל לו ולאפות, ולהביא רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת, אף על פי שאין שם סכנה. ואם היו צרכיו אין בהן מלאכה, עושין אותן אפילו ישראל; לפיכך מעלין אוזניים בשבת, ומעלין אונקלי, ומחזירין את השבר. וכן כל כיוצא בהן, מותר.

יא) היולדת, כשכורעת לילד, הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת: קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה -- מדליקין לה את הנר, ואפילו הייתה סומה: מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה. ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה, כלי תלוי בשיערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

יב) אין מיילדין את הגויה בשבת, ואפילו בשכר; ואין חוששין לאיבה, ואף על פי שאין שם חילול. אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו; ואין מחללין עליה, את השבת.

יג) חיה, משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד, ואחר שתלד עד שלושה ימים -- מחללין עליה את השבת, ועושין לה כל צרכיה, בין שאמרה צריכה אני, בין שאמרה איני צריכה. ומשלושה עד שבעה -- אם אמרה איני צריכה, אין מחללין עליה; ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני, מחללין עליה את השבת. ומשבעה ועד שלושים יום, הרי היא כחולה שאין בו סכנה; ואפילו אמרה צריכה אני, אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי.

יד) עושין מדורה לחיה, ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה, במקומות הקור; אבל אין עושין מדורה לחולה, להתחמם בה. הקיז דם ונצטנן -- עושין לו מדורה, אפילו בתקופת תמוז. ומרחיצין את הוולד בשבת ביום שנולד, אחר שחותכין את טבורו, אפילו בחמין שהוחמו בשבת; ומולחין אותו, ומלפפין אותו, מפני שסכנה היא לו, אם לא עשו לו כל אלו.

טו) וכן מרחיצים אותו לפני המילה, ולאחר המילה, וביום השלישי למילה, בחמין שהוחמו בשבת -- מפני הסכנה.

טז) [טו] האישה שישבה על המשבר, ומתה -- מביאין סכין בשבת, אפילו דרך רשות הרבים, וקורעין את כרסה, ומוציאין את הוולד: שמא יימצא חי -- שספק נפשות דוחה את השבת, ואפילו לזה שאין חזקתו חי.

יז) [טז] מפקחין פיקוח נפש בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין; והמקדים להציל הנפש, הרי זה משובח. כיצד, ראה תינוק שנפל לים -- פורס מצודה ומעלהו, ואף על פי שהוא צד הדגים עימו. שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד -- פטור מכלום. נתכוון להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק -- פטור, אפילו לא שמע שטבע: הואיל והעלה תינוק עם הדגים, פטור.

יח) [יז] נפל תינוק לבור -- עוקר חוליה ומעלהו, ואף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתה. ננעל דלת בפני תינוק -- שובר הדלת ומוציאו, אף על פי שהוא מפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה: שמא ייבעת התינוק וימות. נפלה דליקה, ויש שם אדם שחוששין שמא יישרף, מכבין אותה להצילו מן האש, ואף על פי שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי. וכל הקודם להציל, הרי זה משובח; ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, בכל דבר שיש בו סכנה.

יט) [יח] מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם, ספק אינו שם -- מפקחין עליו; מצאוהו חי, אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא, מפקחין עליו ומוציאין אותו, לחיי אותה שעה. [יט] בדקו עד חוטמו, ולא מצאו בו נשמה, מניחין אותו, שכבר מת.

כ) בדקו ומצאו עליונים מתים -- לא יאמרו כבר מתו תחתונים, אלא מפקחין על הכול: שאפשר במפולת שימות העליון, ויחיה התחתון.

כא) [כ] הייתה חצר שיש בה גויים וישראל, אפילו ישראלי אחד ואלף גויים, ונפלה עליהם מפולת -- מפקחין על הכול, מפני הישראלי. פירש אחד מהן לחצר אחרת, ונפלה עליו אותה חצר -- מפקחין עליו: שמא זה שפירש הוא הישראלי, והנשארים גויים.

כב) [כא] נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתן פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת, ונפלה עליו, ואין ידוע מי הוא -- אין מפקחין עליו: שכיון שנעקרו כולם, אין כאן ישראל קבוע, וכל הפורש מהן כשהן מהלכין, הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. לפיכך אם היה הרוב ישראל, אף על פי שנעקרו כולם, ופירש אחד מהם לחצר, ונפלה עליו -- מפקחין עליו.

כג) [כב] המהלך במדבר, ולא ידע מתיי הוא יום השבת -- מונה מיום שטעה שישה ומקדש שביעי, ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאו כשבת. ובכל יום ויום, ואפילו ביום זה שהוא מבדיל בו ומקדש, מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד, כדי שלא ימות. ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו, שכל יום ויום ספק שבת הוא; ואם ידע שהוא שמיני ליציאתו, או חמישה עשר ליציאתו, וכיוצא בזה המניין -- הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום, שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת; ושאר הימים חוץ מיום זה, עושה כדי פרנסה בלבד.

כד) [כג] גויים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון, אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם -- יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להם להתמהמה, למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן, מותר להם לחזור בכלי זין שלהם למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.

כה) [כד] וכן ספינה המיטרפת בים, או עיר שהקיפה נהר, מצוה לצאת בשבת להצילן, בכל דבר שיכולין להצילן. ואפילו יחיד הנרדף מפני הגויים, או מפני שהוא רודף אחריו להורגו, מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת; ואפילו לתקן כלי זין להצילו, מותר. וזועקין עליהן ומתחננים בשבת, ומתריעין עליהן לעזור אותן; ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר, בשבת.

כו) [כה] צרין על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת; ועושין עימהן מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשין אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות: מפי השמועה למדו, "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה; ולא כבש יהושוע יריחו, אלא בשבת.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    For Friday Night