For Friday Night

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות טומאת מת פרק ג

א) אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל -- המת, אפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, וכזית מבשר המת, וכזית נצל, ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, והשדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו, ורובע עצמות מכל מקום אף על פי שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, ורביעית דם תבוסה: הכול שתים עשרה.

ב) ואלו מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באוהל -- אבר מן החי שחסר בשרו, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו, והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות, ועצם אחד אפילו כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס: הכול שבע.

ג) הגולל והדופק -- מטמאין במגע ובאוהל כקבר, ואינן מטמאין במשא. הרקב -- מטמא במשא ובאוהל, ואינו מטמא במגע.

ד) טומאת רובע עצמות באוהל, וטומאת רביעית דם, וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי -- ייראה לי שכולן, טומאתן אינה דין תורה: שהרי אין הנזיר מגלח עליהן, כמו שביארנו בנזירות; ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש. לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אינה דין תורה.

ה) [ד] אין רקב המת מטמא -- עד שייקבר ערום, בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן, ויהיה כולו שלם: חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או של מתכת -- אין רקבו טמא, מפני שרקב הכסות או רקב העץ או חלודת המתכת תתערב ברקב הווייתו. ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא, הרי הוא בטומאתו. ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד; אבל הרוג, אין לו רקב.

ו) [ה] קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או שקברו אישה עוברה ועוברה במעיה -- אין להן רקב. [ו] טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא עד שירקיב מאליו. [ז] טחנו כולו, והניחו עד שהרקיב, או שהרקיב מקצתו כשהוא חי, ומת והרקיב כולו -- הרי זה ספק; ואם נטמא למלוא חופניים מרקב, זה הרי זה טמא בספק.

ז) [ח] מלוא חופניים ועוד מעפר הנמצא תחת המת, או מעפר הנמצא בקבר, ואין ידוע מה טיבו, אם הוא רקב שמטמא באוהל, או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו -- הרי זה מטמא במשא ובאוהל: שהרי יש במלוא חופניים ועוד, מלוא חופניים רקב. וייראה לי שאף זו, טומאה מדברי סופרים.

ח) [ט] המת שנשרף, ושלדו קיימת, והיא השדרה והצלעות -- הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך; אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור. וכן שפיר מרוקם שטרפו במים -- טהור, שהרי נתבלבלה צורתו.

ט) [י] בשר המת שנפרך ונעשה כקמח, טהור; וכן אפר השרופין, טהור. וכן התולעים הנהווין מבשר המת, בין חיים בין מתים -- טהורין. וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום -- בין במת, בין בנבילה ושרץ.

י) [יא] עור האדם כבשרו. ואם עיבדו כל צורכו, או הילך בו כדי עובדה -- הרי זה טהור, מן התורה; אבל מדבריהם, מטמא בכזית כבשר המת -- גזירה, שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם וישתמשו בהן.

יא) [יב] עור הבא כנגד פניו של אדם כשייוולד, בין שהיה חי ואימו חיה, בין שנולד מת ואימו מתה -- הרי זה טהור, מפני שהוא כמו פרש או צואה וקיא וכיוצא בהן.

יב) [יג] כל שבמת, טמא -- חוץ מן השיניים והשיער והציפורן, הואיל וגזען מחליף; ובשעת חיבורן, הכול טמא. כיצד, המת בחוץ, ושיערו בתוך הבית -- נטמא כל אשר בבית; וכן הנוגע בשיערו או בשיניו או בציפורניו, כשהן מחוברין -- נטמא.

יג) שיערו העומד להיגזז, וציפורנו העומד להינטל -- הואיל והן עומדין להינטל, יש בהן ספק; לפיכך הנוגע בהן, הרי הוא ספק טמא.

יד) כל משקה היוצא מן המתים, טהור -- חוץ מדמו; וכל מראה דמים מן המת -- טמא, כמו שביארנו. ומפני מה לא גזרו על משקה המת, כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאין: מפני שהמת -- הכול בדלין ממנו, לא גזרו על משקיו.

טו) [יד] כבד שנימוחה -- מטמאה ברביעית, מפני שהיא כדם קופה. דם קטן, שיצא כולו -- אם אין בו רביעית -- טהור, אף על פי שהוא כל דם שבו. [טו] ואלו, אם חסרו כל שהוא, טהורין -- רביעית דם, ועצם כשעורה, וכזית בשר, וכזית נצל, ומלוא חופניים רקב, ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא.

---

הלכות טומאת מת פרק ד

א) רביעית דם הבאה משני מתים, טהורה -- עד שתהיה כל הרביעית ממת אחד. שדרה שנגמרה משני מתים, כגון שהיו מקצת החוליות מאחד ותשלומן ממת אחר, וכן הגולגולת של שני מתים, ורובע עצמות משני מתים, ואבר מן המת משני מתים -- כל אלו אינן מטמאין באוהל, אלא במגע ובמשא כשאר כל עצמות.

ב) אבר מן החי משני אנשים, טהור; אפילו מאיש אחד, אם נחלק לשניים -- טהור. [ג] כזית בשר משני מתים, וכזית נצל משני מתים, ומלוא חופניים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב -- הרי אלו מצטרפין זה עם זה; וכן כחצי זית בשר, וכחצי זית נצל -- מצטרפין זה עם זה. ושאר כל הטומאות שבמת -- אין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן.

ג) [ד] עצם כשעורה שנחלק לשניים, מטמא במשא; וכן רובע עצמות מת אחד שנידקדקו, ואין בכל אחד מהן עצם כשעורה -- מטמאין באוהל, כאילו לא נידקדקו. [ה] כזית מן המת שחתכו חלקים, ורדדו ודבקו -- מטמא באוהל ובמשא; ואינו מטמא במגע קצתו, אף על פי שחיברו -- שאין חיבורי אדם, חיבור. [ו] כזית חלב שלם, שהתיכו -- טמא; היה מפורד, והתיכו -- טהור.

ד) [ז] שדרה שנגרדו רוב חוליות שלה -- אף על פי ששלדה קיימת, אינה מטמאה באוהל; ובזמן שהיא בתוך הקבר, אפילו משוברת, אפילו מכותתת -- מטמאה באוהל, מפני שהקבר מצרפה.

ה) [ח] כל המטמאין באוהל שנחלקו, והכניסן בתוך הבית -- האוהל מצרפן, ומטמאין באוהל. [ט] עצם שיש עליו כזית בשר בידי שמיים, והכניס מקצתו לפנים מן הבית -- נטמא הבית. שני עצמות, ועליהם כשני חציי זיתים בשר, והכניס מקצתן לפנים -- הבית טמא; ואם היה הבשר תחוב בעצמות בידי אדם, הבית טהור -- שאין חיבורי אדם, חיבור.

ו) [י] מלוא חופניים רקב שנתפזר בתוך הבית, הבית טמא. [יא] רביעית דם שנבלעה בתוך הבית, הבית טהור להבא; וכל שהיה בו בעת שנבלעה הרביעית בארץ, טמא. [יב] כזית מן המת שאבד בתוך הבית, ובוקש ולא נמצא -- הבית טהור; ולכשיימצא -- הבית טמא למפרע, מעת שאבד עד שנמצא. [יג] רביעית דם שנשפך באוויר -- אם קרש, או שהיה במקום אשבורן, והוא המקום הנמוך כמו גומה, והאהיל המאהיל על מקצתו -- נטמא. נשפך על האסקופה במורד, בין לפנים בין לחוץ -- הבית טהור, שהרי לא נח הדם על האסקופה; ואם הייתה האסקופה אשבורן, או שקרש הדם עליה -- הבית טמא.

ז) רביעית דם שנבלעה בכסות -- אם מתכבסת, ויוצאה ממנו רביעית דם -- הרי זו הכסות מטמאה במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו -- אינה מטמאה באוהל, והרי היא ככסות שנגעה במת: שכל הבלוע שאינו יכול לצאת, טהור.

ח) כיצד משערין אותה, מכבסין אותה במים, ומביא מים כמידתן, ונותן לתוכן רביעית דם -- אם היה מראיהן שווה, או שהיה מי הכיבוס אדום יותר ממי המזג -- בידוע שיצא ממנה רביעית.

ט) [יד] המשא והמגע והאוהל, שלושה שמות הן. וכל שהוא משם אחד -- מצטרף, ומטמא; ומשני שמות -- אינו מצטרף, וטהור.

י) כיצד, הנוגע בכשני חציי זיתים, או שנשא שני חציי זיתים, בבת אחת, או שהאהיל על כשני חציי זיתים, או שהאהיל על חצי זית וחצי זית אחר מאהיל עליו, או שהיה הוא וחצי זית תחת האוהל, והאהיל במקצת גופו על חצי זית אחר, או האהיל חצי זית על מקצתו -- הכול טמאים, מפני שהוא שם אחד.

יא) אבל הנוגע בחצי זית או הנושא חצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או שהאהיל עליו חצי זית אחר, או שהאהיל הוא על חצי זית אחר, וכן הנוגע בחצי זית ונשא חצי זית אחר -- הכול טהורין: שאין המגע מצטרף עם המשא, לא במת ולא בשאר טומאות; ולא המגע מצטרף עם האוהל, ולא האוהל מצטרף עם המשא.

---

הלכות טומאת מת פרק ה

א) כל המיטמאין מחמת המת, בין אדם בין כלים -- טמאין טומאת שבעה. כיצד, אדם או כלי שנגע בדברים שמטמאין מן המת במגע, או שנטמא באוהל באחד מדברים שמטמאין באוהל, וכן אדם שנשא דברים שמטמאין מן המת במשא -- הכול טמאין טומאת שבעה, שנאמר "כל הבא אל האוהל, וכל אשר באוהל -- יטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יד).

ב) אדם שנטמא במת, וכלים שייגע בהם אדם זה -- טמאין טומאת שבעה, שנאמר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא, כד). אבל אדם שייגע באדם שנטמא במת, בין שנגע בו אחר שפירש ממטמאיו, בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת -- הרי זה השני טמא טומאת ערב, שנאמר "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב" (במדבר יט,כב). זה הוא, דין תורה; אבל מדברי סופרים, הנוגע במת ונגע באדם אחר, ועדיין הוא מחובר במת -- שניהם טמאין טומאת שבעה, וכאילו נגע זה השני במת עצמו. במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקודשים; אבל לנזיר ולעושה פסח, בין בשעת חיבור בין אחר שפירש -- אינו טמא אלא טומאת ערב, כדין תורה.

ג) כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באוהל -- הרי הן לנוגע בהן, כנוגע במת עצמו; מה המת מטמא הנוגע בו, בין אדם בין כלים, טומאת שבעה -- אף כלים שנטמאו במת, הם והכלים או האדם שייגע בהם, טמאין טומאת שבעה: שנאמר "בחלל חרב או במת" (במדבר יט,טז), מפי השמועה למדו שהחרב כמת. והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים.

ד) הרי הוא אומר "כול הורג נפש וכול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט): וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג, זרק אבן והרג -- נטמא שבעת ימים; אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה, מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו -- שהרי נגע הכלי במת.

ה) ומניין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע בכלים שנטמאו במת, טמאים טומאת שבעה -- שהרי הוא אומר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא,כד): הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה, מטמא בגדים טומאת שבעה.

ו) [ד] נמצאת אומר, אדם שנגע במת, ואדם באדם אחר -- הראשון טמא טומאת שבעה, והשני טמא טומאת ערב. כלים הנוגעין במת, וכלים בכלים -- שניהן טמאים טומאת שבעה; השלישי, בין אדם בין כלים -- טמא טומאת ערב. כלים הנוגעין במת, ואדם בכלים, וכלים באדם -- שלושתן טמאין טומאת שבעה; והרביעי, בין אדם בין כלים -- טמא טומאת ערב.

ז) [ה] במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקודשים; אבל לחייב כרת על ביאת מקדש, או על אכילת קודשים -- אינו חייב אלא השניים בלבד, הראשון שנגע במת והשני שנגע בו, כדין תורה, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הטמא, יטמא" (במדבר יט,כב). אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם, או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת -- פטור, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש: שהדברים האלו, אף על פי שהם דברי קבלה, אינן דין תורה -- שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב, והשני הנוגע בו שהוא ראשון, בין אדם, בין כלים.

ח) [ו] כלי חרס שנגע במת, או שהיה עימו באוהל -- טמא; ואינו מטמא לא אדם, ולא כלי חרס, ולא שאר כלים -- שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם, לא במת ולא בשאר טומאות. וזה דין תורה, אף על פי שהוא קבלה.

ט) [ז] זה כלל גדול בטומאות -- כל אב הטומאה, מטמא אדם ומטמא בגדים וכלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף, בין כלי חרס; וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה, הרי זה אב הטומאה. וכל ולד הטומאות, מטמא אוכלין ומשקין; ואינו מטמא לא אדם וכלים, לא כלי חרס ולא שאר כלים ובגדים.

י) [ח] כל הנוגע באב, הוא הנקרא ראשון; והנוגע בראשון, נקרא שני; והנוגע בשני, נקרא שלישי; והנוגע בשלישי, נקרא רביעי. והראשון ושלמטה ממנו, כולן נקראין ולד הטומאה.

יא) [ט] כל המיטמא מחמת המת טומאת שבעה, בין אדם בין כלים -- הוא הנקרא טמא מת. והוא אב מאבות הטומאות, לעניין טומאת תרומה וטומאת קודשים כמו שביארנו, כדי למנות ממנו ראשון ושני, כדי לטמא אדם וכלים במגע כשאר אבות הטומאות; ואינו מטמא במשא.

יב) [י] כל המיטמא מחמת המת טומאת ערב -- הוא ולד הטומאה, והוא הראשון לטומאה; ואפשר שיהיה הרביעי מן המת, ראשון לטומאה, כמו שביארנו לעניין תרומה וקודשים.

יג) [יא] אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העמים, ובית הפרס, או במשאן, או במגע דם תבוסה וגולל ודופק, או באוהלן, וכן אדם שנטמא במשא דם תבוסה -- הרי אלו כולן וכל כיוצא בהם, אבות טומאות של דברי סופרים; וכן בגדים המיטמאין מחמת אלו טומאת שבעה, כולן אבות הטומאות של דברי סופרים.

יד) [יב] האוהל עצמו המאהיל על הטומאה, אף על פי שלא נגעה בו טומאה, הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה, והרי הוא כבגדים שנגעו במת -- שנאמר "והזה על האוהל" (במדבר יט,יח); במה דברים אמורים, בשהיה האוהל בגד או שק או כלי עץ או עור, אחד עור בהמה וחיה בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה -- שנאמר "ויפרוש את האוהל, על המשכן" (שמות מ,יט), אין קרוי אוהל אלא אריג ועור כמשכן.

טו) אבל אם היה האוהל נסרין של עץ, כגון התקרה והמחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם, או של מתכות -- הרי זה טהור; ואין צריך לומר שאם היה בניין, שהוא טהור. וכל מקום שנאמר הבית טמא, אינו אלא אדם וכלים שבכל הבית. ואין לך יוצא מן העץ שהוא מיטמא טומאת אוהלים, אלא הפשתן בלבד.

טז) [יג] בגדים הנוגעין במת -- אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באוהל ובמשא, שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אוהל הוא אומר "אדם, כי ימות באוהל" (במדבר יט,יד); לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן, וכל המאהיל עליהם, או שהאהילו עליו, או שהיו עימו באוהל -- הרי זה טהור. וכן האדם שנטמא במת, והאהיל על הכלים -- הרי הן טהורין, שאין טמא מת מטמא אלא במגע בלבד.

יז) [יד] המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו, ולא מדף מעל גביו; אלא אחד כלי שייגע במת מצידו, או שהיה תחתיו, או על גביו.

יח) כיצד, עשרה בגדים זה על גבי זה, והמת למעלה, ועשרה בגדים אחרים על גבו מלמעלה -- בגד הנוגע בו, והבגד השני שנגע בבגד שנגע בו -- שניהם טמאים טומאת שבעה; והשלישי -- טמא טומאת ערב, בין של מעלה בין של מטה; והרביעי, ומן הרביעי ולמטה, ומן הרביעי ולמעלה -- כולן טהורין: מה שאין כן בטמאי משכב ומושב, כמו שיתבאר במקומו.

יט) במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו ושל מעלה ממנו טהורין, בשלא הייתה שם טומאה רצוצה ולא טומאת אוהל, או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן, כמו שיתבאר.