Rambam, 3 chapters per day for Sunday, 29 Tamuz, 5784

הלכות מעשרות

הלכות מעשרות. מצות עשה אחת -- והיא להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משני הזריעה, וליתנו ללויים. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

הלכות מעשרות פרק א

א) אחר שמפרישין תרומה גדולה, מפריש אחד מעשרה מן הנשאר -- וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ובו נאמר "כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה'..." (במדבר יח,כד); והמעשר הזה ללויים, זכרים ונקבות -- שנאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח,כא).

ב) מעשר ראשון מותר באכילה לישראל, ומותר לאוכלו בטומאה -- שאין בו קדושה כלל; וכל מקום שנאמר במעשר קודש או פדייה, אינו אלא מעשר שני.

ג) ומניין שמעשר ראשון חולין, שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם, כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב" (במדבר יח,כז) -- מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר. לפיכך בת לוי שנשבית, או שנבעלה בעילת זנות -- נותנין לה המעשר, ואוכלת; אבל מי ששמעה שמת בעלה, או העיד לה עד אחד, ונישאת, ואחר כך בא בעלה -- קנסו אותה חכמים, שתהיה אסורה במעשר.

ד) [ג] לויים וכוהנים מפרישין מעשר ראשון, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר; וכך הכוהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכוהנים נוטלין מן הכול, יכול יאכלו פירותיהן בטבלן -- תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח): מפי השמועה למדו -- אתם, אלו הלויים; גם אתם, לרבות הכוהנים.

ה) [ד] אין מוציאין המעשר מיד הכוהנים, שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו); וכן כל מתנות כהונה, אין מוציאין אותן מכוהן לכוהן. ועזרא קנס את הלויים בזמנו, שלא ייתנו להן מעשר ראשון אלא יינתן לכוהנים -- לפי שלא עלו עימו לירושלים.

ו) [ה] האוכל פירותיו טבלין, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו -- אף על פי שהן חייבין מיתה לשמיים, אינן משלמין המתנות לבעליהן: שנאמר "אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), אין לך בהן כלום עד שירימו אותן. ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחילה, ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.

ז) [ו] מעשרין ממקום על מקום אחר, ואינו צריך לעשר מן המוקף. אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ולא מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב; ואם עישר, אינו מעשר.

ח) [ז] וכל שאמרנו בתרומה, אין תורמין מזה על זה -- כך במעשר, אין מעשרין מזה על זה; וכל שאמרנו בתרומה, אם תרם תרומתו תרומה -- כך במעשר, אם הפריש מעשרותיו מעשרות; וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר. וכל התורם, מעשר; כל שאמרנו בהן, לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה -- כך אם עישרו מעשרותיהן מעשרות; וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיו מעשרות.

ט) [ח] האומר לחברו, הריני מעשר על ידיך -- אינו צריך לעמוד עימו, עד שיראה אם יעשר או לא יעשר; ואם אמר הוא לחברו, עשר על ידיי -- צריך לעמוד עימו.

י) [ט] החרובין, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם -- לפי שאינן מאכל רוב אדם. והשקדים המרים, בין בקוטנן בין בגודלן -- פטורין: מפני שאינן אוכל.

יא) [י] אילן שנטעו בתוך הבית -- פטור מן המעשרות, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, היוצא השדה" (דברים יד,כב); וייראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם -- שהרי תאנה העומדת בחצר, חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.

יב) [יא] בצלים שהשרישו זה בצד זה, אפילו השרישו בקרקע עלייה -- פטורין מן המעשרות; נפלה עליהן מפולת, והרי הן מגולין -- הרי אלו כנטועין בשדה, וחייבין במעשרות.

יג) [יב] המשמר שדהו מפני ענביו, ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה, או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות, ובא אחד ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרין בשדה -- בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן -- אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשרות ובתרומה; אין בעל הבית מקפיד עליהן -- מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר.

יד) [יג] אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר "בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב" (במדבר יח,ל) -- כשם שמעשר שמפרישין הלויים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו.

טו) [יד] אין מעשרין באומד, אלא במידה או במשקל או במניין; וכל המדקדק בשיעור, משובח. והמרבה במעשרות, מעשרותיו מקולקלין -- שהרי הטבל מעורב בהן; ופירותיו מתוקנין.

טז) [טו] המפריש מקצת מעשר -- אינו מעשר, אלא כמי שחלק את הערימה; אבל צריך להפריש מזה החלק שהוציא, מעשר שלו. כיצד, היו לו מאה סאה, הפריש מהן חמישה לשם מעשר -- אינו מעשר; ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר, אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.

יז) [טז] המפריש מעשר זה, מברך תחילה כדרך שמברכין על כל המצוות; וכן מברך על מעשר שני, ועל מעשר עני, ועל מעשר מן המעשר: מברך על כל אחד בפני עצמו; ואם הפריש הכול זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהן -- כוללן ברכה אחת ומברך, להפריש תרומות ומעשרות.

הלכות מעשרות פרק ב

א) אינו חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו; אבל הגומרן למוכרן -- פטור מן התורה, וחייב מדבריהם: שנאמר "עשר תעשר... ואכלת" (דברים יד,כב-כג), אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה. [ב] וכן הלוקח -- פטור מן התורה, שנאמר "תבואת זרעך" (שם); וחייב מדבריהם.

ב) במה דברים אמורים, בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר; אבל אם נגמרה ביד הלוקח, חייב לעשר מן התורה.

ג) פירות שאינן ראויות לאכילה בקוטנן, כגון הבוסר וכיוצא בו -- אינן חייבין במעשרות עד שיגדילו וייעשו אוכל, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז,ל), עד שיהיה פרי; וכן התבואה והקטנייות, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך" (דברים יד,כב), עד שתיעשה תבואה: וזו היא עונת המעשרות. וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו, מותר לאכול מהן, כל מה שירצה, ובכל דרך שירצה.

ד) פירות שהן ראויין לאכילה בקוטנן, כגון הקישואים והמלפפונות, שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן, אבל ראויין הן מתחילה לאכילה -- הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן: שמתחילת יציאתן, באו לעונת המעשרות.

ה) איזו היא עונת המעשרות -- משיגיעו הפירות להיזרע ולצמוח, הכול לפי מה שהוא הפרי. כיצד, התאנים משייעשו רכין כדי שיהיו ראויים לאכילה, אחר ארבע ועשרים שעות משעת אסיפתן.

ו) הענבים הבאושים, והן הענבים הדקין המדברייות -- משייראה החרצן שלהן מבחוץ; הרימונים -- משיימס הפרד שלהן בין האצבעות, וייצא ממנו מים. התמרים, משיתפחו כשאור; הפרסקין, משיטילו גידים אדומים.

ז) האגוזים, משיתפרש האוכל מן הקליפה החיצונה. השקדים המתוקים, עד שתתפרש קליפתן החיצונה; אבל המרים, פטורין לעולם. ושאר כל בעלי קליפות, כגון האצטרובלין והלוט והבוטנים -- משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל.

ח) הזיתים -- משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשייגמרו, וזה הוא שליש שלהן; התפוחים והאתרוגים -- משיתעגלו, מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים.

ט) האוג והתותים, משיאדימו; וכן כל שדרכן להאדים, משיאדימו. החרובין, משיעשו נקודות נקודות שחורות; וכן כל שדרכן להשחיר, משיינקדו. האגסין והקרוסטמלין והפרישין והעוזררין, משיעשו קרחות קרחות לבנות; וכן כל שדרכן להלבין, משייקרחו קרחות.

י) התבואה, משתביא שליש; התלתן, משיהיה זרעה ראוי לצמיחה אם נזרע. ובירק -- הקישואין והדילועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן, חייבין בקוטנן, כמו שביארנו; ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה עד שיגדיל, אינו חייב עד שיהיה ראוי לאכילה.

יא) אשכול שהגיע בו אפילו יחידי -- כולו חיבור למעשרות, וכאילו הגיע כולו; ולא אותו האשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה האשכול. וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת, כולה חיבור.

יב) [ו] לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות. ואם ביכרו -- נוטל את הבכורות, ומותר למכור את השאר שעדיין לא הגיע לעונת המעשר.

יג) וכן לא ימכור אדם את גפתו ואת זוגיו, למי שאינו נאמן על המעשרות, להוציא מהן משקין -- שהמשקין היוצאין מהן חייבין במעשר; ולא את תבנו ללקט ממנו תבואה, למי שאינו נאמן -- שהתבואה שתילקט מן התבן חייבת במעשר.

יד) [ז] שמרי יין שנתן עליהן מים, וסיננן -- אם נתן שלושה ומצא ארבעה, מוציא מעשר על זה היתר ממקום אחר; ואינו מפריש עליו תרומה -- שהתורם בתחילה, בליבו על הכול כמו שביארנו בתרומה. מצא פחות מארבעה -- אף על פי שמצא יתר על מידתו, ואף על פי שיש בהן טעם יין -- פטור.

טו) [ח] המקדיש פירותיו כשהן מחוברין עד שלא באו לעונת המעשר, ופדין, ואחר שפדין הגיעו -- חייבין במעשר; ואם באו לעונת המעשרות והן ביד הגזבר, ואחר כך פדין -- פטורין.

הלכות מעשרות פרק ג

א) פירות שהגיעו לעונת המעשרות, ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה, ועדיין לא זרה אותה ולא מירחה -- מותר לאכול מהן אכילת עראי, עד שתיגמר מלאכתן; ומשתיגמר מלאכתן, אסור לאכול מהן עראי.

ב) במה דברים אמורים, בגומר פירותיו למוכרן בשוק; אבל אם הייתה כוונתו להוליכן לבית -- הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן, עד שייקבעו למעשר. [ג] ואחד משישה דברים קובע למעשרות, ואלו הן -- הבית, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת; וכולן, אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

ג) [ד] כיצד, פירות שדעתו להוליכן לבית -- אף על פי שנגמרה מלאכתן, אוכל מהן עראי עד שייכנסו לבית; נכנסו לבית -- נקבעו למעשר, ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן, או בישלן באור, או כבשן במלח, או הפריש מהן תרומה, או נכנסה שבת עליהן -- לא יאכל עד שיעשר, אף על פי שלא הגיעו לבית.

ד) הכניסן לבית קודם שתיגמר מלאכתן, הרי זה אוכל מהן עראי; התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית, חייב לעשר הכול. כיצד, הכניס קישואין ודילועין לבית קודם שישפשף -- משיתחיל לשפשף אחת, נקבעו הכול למעשר; וכן כל כיוצא בזה.

ה) וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן, מותר לאכול מהן עראי: חוץ מכלכלת תאנים -- שאם תרמה קודם שתיגמר מלאכתה, נקבעה למעשר.

ו) [ה] המביא לבית סוכי תאנה ובהן תאנים, מכבדי תמרה ובהן תמרים -- אם הכניסום תינוקות או פועלים, לא נקבעו למעשר; ואם הכניסן בעל הבית, חייבין במעשר. הכניס שיבולים לעשות מהן עיסה, לא נקבעו; לאוכלן מלילות, נקבעו למעשר. במה דברים אמורים, בתבואה; אבל בקטנייות, לא נקבעו למעשר.

ז) [ו] מותר להערים על התבואה, להכניסה במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר; וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות -- שהרי אינו מתחיל לגמור הכול.

ח) [ז] הגומר פירותיו של חברו, שלא מדעתו, וכן הקובע פירותיו באחד מן הדברים השישה שקובעין למעשר, שלא מדעתו -- הרי אלו נטבלו למעשר.

ט) [ח] איזה הוא גמר מלאכתן של פירות -- הקישואין והדילועין והאבטיחין, משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שיער דק: ואם אינו משפשף, משיעמיד ערימה; ובאבטיח, משיסדיר אותו המוקצה אבטיח בצד אבטיח. היה משפשף אחת אחת -- כיון שגמר כל צורכו, נגמרה מלאכתן. ותורמין קישואין ודילועין, אף על פי שלא הסיר הציהוב מעליהן.

י) [ט] הירק הנאגד, משיאגוד; אם אינו אוגד, משימלא את הכלי; אינו ממלא -- הרי זה אוכל עראי, עד שילקט כל צורכו. [י] כלכלה, משיחפה הפירות שבה בעלין ובהוצין וכיוצא בהן; אם אינו מחפה, משימלא את הכלי; אם אינו ממלא, עד שילקט כל צורכו.

יא) כלי גדול שדעתו למלאות את חצייו -- כיון שמילא חצייו, נטבל; היה בדעתו למלאות את כולו, אינו נטבל עד שימלא את כולו. היו שניים ובדעתו למלאות את שניהם, לא נטבלו עד שימלא את שניהם. [יב] אגד הירק אגד גדול בשדה -- אף על פי שבדעתו לאוגדן אגודות קטנות לשוק, הרי זה נטבל.

יב) הפרד והצימוקין והחרובין, משיעמיד ערימה בראש גגו. הבצלים, משיסיר העלין והקליפות שדרכו להשליכן מעליהן; ואם אינו מסיר, עד שיעמיד ערימה.

יג) התבואה, משימרח; ואיזה הוא ממרח -- זה המייפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר, כדרך שעושין כשגומרין כל מעשיה. אם אינו ממרח, עד שיעמיד ערימה. הקטנייות, משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל; אם אינו כובר, עד שימרח. ואף על פי שמירח -- מותר ליטול מן הקוטעין, ומן הצדדין, וממה שבתוך התבן, ואוכל.

יד) היין -- משיניחנו בחבייות, וישלה הזוגין והחרצנין מעל פני החבית; אבל כשהוא בתוך הבור, ומשיגביהנו להניחו בחבית -- שותה עראי, וקולט מן הגת העליונה, ומן הצינור, ומכל מקום, ושותה.

טו) השמן, משיירד לעוקה. אף על פי שירד -- נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין, ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל, אף על פי שהוא חם: מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר, כדי שיכווה את היד -- לא ייתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל.

טז) העיגול של דבילה, משיחליקנו. הגרוגרות, משידוש; ואם הכניסן למגורה, משיעגיל בידו על פי המגורה. היה דש הגרוגרות בחבית, או העיגול על פי המגורה, ונשברה החבית, או נפתחה המגורה -- הרי זה לא יאכל, עד שיעשר.

יז) תאנים וענבים שבמוקצה, מותר לאכול מהן עראי במקומן. אבל אם נטל מן המוקצה, והוליך למקום אחר -- לא יאכל מהן עראי: שהרי נגמרה מלאכתן, אף על פי שלא יבשו כל צורכן.

יח) החרובין, עד שלא כנסן לראש הגג -- מוריד מהן לבהמה, ופטור: מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו, ונמצא מאכיל עראי.

יט) מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים -- אסור לאכול ממנו עראי, קודם שיפריש תרומתו; ואם אכל, מכין אותו מכת מרדות.

כ) כיצד אכילת עראי -- כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל, מקלף אחת אחת; ואם קילף וכנס לתוך ידו, חייב לעשר. היה מולל מלילות של חיטים, מנפה מיד ליד ואוכל; ואם ניפה בתוך חיקו, חייב: ואין צריך לומר, אם ניפה בכלי -- אין זה עראי.

כא) וכן נוטל מן היין, ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן, ואוכל; אבל לא לתוך הקדירה, אף על פי שהיא צוננת -- מפני שהיא כבור קטן. וכן סוחט זיתים על בשרו, אבל לא לתוך ידו. וכן כל כיוצא בזה.

כב) [כ] וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן -- כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה, ומפקיר מהן כל מה שירצה, קודם שיעשר. ואם נגמרו -- אף על פי שלא נקבעו למעשר -- לא יפקיר, ולא יאכיל לבהמה חיה ועוף אכילת קבע, עד שיעשר. ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל, ואפילו בתוך הבית; ומאכיל פקיעי עמיר, עד שיעשם חבילות.

כג) [כא] המוצא קציצות בדרך, אפילו בצד שדה קציצות -- הרי אלו פטורין מן המעשר. מצא גרוגרות -- אם דרסו הגרוגרות רוב האדם, חייב לעשר: שחזקתן, מדבר שנגמרה מלאכתו. וכן אם מצא פלחי דבילה, שידוע שהן מדבר הגמור.

כד) [כב] מצא כריכות ברשות היחיד, חייב לעשר; ברשות הרבים, פטורות. והאלומות, בכל מקום חייבות במעשר. מצא תבואה מרוחה -- עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות אחרות, ואינו חושש. מצא כלכלה מחופה, חייבת במעשרות.

כה) מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק -- אסור לאכול ממנה עראי, ומתקנה דמאי; ובמקום שהרוב מכניסין לבתים -- אוכל ממנה עראי, ומתקנה ודאי. מחצה למחצה, דמאי; ואם הכניסה לבית, מתקנה ודאי.

כו) במה דברים אמורים, בדבר שאין לו גמר מלאכה; אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה -- אף על פי שהוא מעשר ודאי, אינו צריך להפריש תרומה: שחזקתן, שהפריש מהן תרומה בשעה שנגמרה מלאכתן.

כז) [כג] חוררי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת, הרי הנמצא בהן חייב במעשרות -- שידוע שמדבר גמור היו גוררין כל הלילה.

כח) [כד] המוצא זיתים תחת הזית, וחרובין תחת החרוב -- חייבין במעשר: שחזקתן שנפלו מאילן זה. מצא תאנים תחת התאנה -- הרי הן ספק, שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר: שמא מתאנה זו נפלו, או מתאנים שנתעשרו.

כט) [כה] המקדיש פירות תלושין, ופדין קודם שתיגמר מלאכתן -- חייב לעשר. ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש, ואחר כך פדין -- פטורין מן המעשרות: שבעת חובתן, היו פטורין. המקדיש קמה למנחות, פטורה מן המעשרות.